פרשת בָּלָק – על ראיה, הארה, ומארה
- חני כהן זדה
- 19 ביולי 2024
- זמן קריאה 5 דקות
פרשת השבוע למעצבים עבריים | חני כהן זדה | י״ג בתמוז התשפ"ד | 19.07.2024
פרשת בלק היא סיפור על הצלה מופלאה, אך גם סיפור על ראיה. מה רואים ומה לא רואים הם עניינים שנשזרים לאורך כל הפרשה.
נתחיל בזה שהפרשה מתחילה במילה ״וירא״.
״וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי״
בלק מלך מואב ראה איך האמורי נוצח והוכנע בידי בני ישראל, והגיע למסקנה שהוא ומואב הבאים בתור. בצר לו, הוא פונה למכשף הגדול מכולם, בִּלְעָם, שיטיל על בני ישראל קללה איומה שתחליש אותם כך שבלק יוכל לגרש אותם מן הארץ. בלעם מאוד מאוד רוצה להיענות לבקשה אך הוא יודע מה מקור כוחו. בלעם מודיע למשלחת הנכבדה שהגיעה לפיתחו שעליו להישמע להוראות הבוס.
ואכן בלילה, ה׳ שואל אותו לשם מה באו האנשים והוא עונה לו:
״הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ. עַתָּה, לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא״.
בלעם לא אוהב את התשובה, אך מבין שאין ברירה ומשיב לבלק תשובה שלילית. לצערו הרב מאוד, הוא לא יוכל להיעתר לבקשה. בלק לא מתייאש, ושולח משלחת נוספת, עם שליחים נכבדים יותר, והבטחה לשכר גדול יותר. ובלעם המתוסכל מחליט לנסות שוב אולי הפעם ה׳ יתן לו ללכת. ואכן, ה׳ נותן, אבל, ״קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״.
בלעם קם בבוקר שמח, חובש את אתונו ויוצא לדרך. ה׳ כועס על שיצא בניגוד לרצונו ושולח מלאך להמיתו. שלוש פעמים האתון רואה את הסכנה וסוטה מן הדרך – עד שבלעם מכה אותה באכזריות מתוך כעס גדול. ואז קורה נס. האתון מדברת עם בלעם, והוא לראשונה רואה את המלאך ומבין שהאתון הצילה אותו ממוות.
האם בלעם נרמז? ובכן, לא. הוא ממשיך במסעו ונפגש עם בלק בגבול מואב, במקום שבו הם רואים את בני ישראל פרושים לפניהם. במעמד הזה, בלעם מנסה בכל מאודו לקלל את בני ישראל, אך לא מצליח.
״וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק: הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה, אוּלַי יִקָּרֵה ה׳ לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ״.
ובין הברכות שיוצאות מפי בלעם, הראיה שוב מהווה נדבך חשוב במילותיו:
״…כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.״
בלק כועס ומתוסכל, אך לא מתייאש. הם מנסים כל פעם זוית אחרת, מחשבה אחרת, ולא הולך:
״וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: מֶה עָשִׂיתָ לִי? לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם״.
והם הולכים לשדה צופים לניסיון נוסף, שמוביל בין היתר למילים הבאות:
״לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.״
בלק מתחיל להבין שהוא עשה שגיאה איומה ושום טובה לא תצא לו מבלעם הזה.
״וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ!
לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם.
וגם הפעם בלעם מברך עד שבלק מתפוצץ ומגרש אותו על השירות הגרוע שנתן לו.
אז מה הסיפור פה עם הראיה? בלעם אומר על עצמו שהוא ״שתום העין״. אונקלוס מתרגם: גברא שפיר חזי. גבר שרואה טוב. חז״ל אומרים הפוך - היה סומא באחת מעיניו. אז רואה טוב או לא? ואם נלך אחורה לתחילת הסיפור השאלה מתחדדת: בלעם מוגדר כמכשף־על ומספר על עצמו שהוא ״יודע דעת עליון״. בלעם יודע ורואה מה רצון ה׳, אך מתעקש לפעול בניגוד לרצונו. הוא לא רואה שאין לזה סיכוי להצליח? וגם, איך ייתכן שהוא לא ראה את מה שאתונו ראתה?
התשובה לשאלה מתגלה בפסוק שפותח את הפרשה:
״וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.״
לפני שנבהיר את התקלה של בלק שמתגלה בפסוק, נקדיש כמה מילים לכוח הראיה: הראיה מנהיגה אותנו ואת מעשינו בעולם. לפי מה שאנחנו רואים, אנחנו מבינים, ולפי מה שאני מבינים אנחנו מקבלים החלטות מעשיות. החלטות שמשפיעות על הסביבה שלנו, לטוב ולרע. קיבלנו את הכוח הזה כדי שנשתמש בו לעשיה טובה. אך לפעמים הראיה שלנו משתבשת, לא רואה את המציאות כפי שהיא, ובעקבותיה העשיה שלנו הופכת לרעה.
בפסוק אחר בתורה התורה מלמדת אותנו ״כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם״ (דברים, ט"ז, י"ט). מהו שוחד? מתנה שנותנים למישהו כדי ליצור אצלו רגש של מחוייבות כלפי נותן המתנה. מה הקשר בין השוחד לבין סיפורנו? כאשר אנחנו מונעים מרגש כלשהו, אנחנו נהיים אותו הרגש. זאת אומרת שמתפתחת אצלנו תחושת מחוייבות כלפי אותו הרגש. במקום שננהל את עצמנו הרגש מנהל אותנו.
שימו לב מה נאמר על בלק ומואב: וירא בלק…ויגר מואב. הם ראו איום ופחדו ולכן הופעלו על ידי הפחד שלהם. בלק ידע שה׳ ציווה את בני ישראל שלא להילחם במואב, ובכל זאת פירש לא נכון את המציאות. בלק אומר לבלעם ״הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי״. הפחד גרם לו לראות את בני ישראל כמשהו טוטלי, בלתי מנוצח, איום גמור שאין בלתו. ולכן: ״ויקץ מואב מפני בני ישראל״. הפחד גרם
להם לרצות בקיצם של בני ישראל, מה שגרם לבלק להביא מהר את בלעם לקללם.
ובלעם?
בלעם היה מונע משנאה, רגש מחשיך נוסף, שגרם לו להתעלם ממה שכבר הבין על המציאות המבורכת של בני ישראל (איך אומר לו האלוקים? ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא״). בלעם השתוקק ללכת עם המשלחת של בלק למרות התנגדותו של ה׳, ותשוקתו עיוורה את עיניו עד שלא ראה את הסכנה שאתונו ראתה.
בברכה השלישית כתוב:
״וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה׳ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו״.
בלעם מנסה גישה חלופית משתי הפעמים הקודמות, הוא בוחר לעצום עיניו אל מול המחזה ההרמוני והמרהיב של מחנה ישראל ומפנה פניו אל המדבר, כדי להעלות בדמיונו את חטא העגל. זו שיטה שבה נתפסים בנקודת החולשה כדי לחדור דרכה עם הקללה.
שיטת הראיה הזאת היא מה שנקרא בפרקי אבות ״עין רעה״. עין שבוחרת לראות את המציאות מהזוית הרעה שלה. ואם אין זוית כזאת, אז גם גרגיר קטן יספיק. זאת גם תשובתה של האתון לבלעם - אני נאמנה לך כל כך הרבה שנים, פעם אחת התנהגתי לא בסדר, ואתה שוכח לי את כל שנות הנאמנות, חושד בי שאני נגדך ורוצה להרוג אותי? תכונת ה״עין רעה״ נלמדת מבלעם והיא התוצאה של רגש השנאה. בחסדי ה׳ בלעם לא מצליח גם בשיטה הזאת. בני ישראל היו ראויים רק לברכות ואפילו בלעם חייב היה להודות ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל...״
ולכן בלעם הינו ״שתום העין״. גם לא רואה נכון וגם רואה נפלא בו זמנית. כי מצד אחד הוא לא מוכן לראות את המציאות. ומצד שני, יש לו גם עין אחת פקוחה לרווחה, שלא מסוגלת להתעלם מהרמוניה המופלאה המתגלה במחנה בני ישראל, ואין לו ברירה אלא להסכים לכך ולתת להם את ברכתו. והברכה של בלעם מופיעה בסידורים רבים כברכה הראשונה שנאמרת בתפילת הבוקר.
הסיפור מסתיים כשבלעם פונה חזרה לביתו ככשלון, מבוזה וחפוי ראש (ומייעץ לפני פרידתו מבלק עצה שאותה בלק מיישם בסוף הפרשה, אך זה כבר למאמר אחר). נגמר הסיפור, אך הנה עוד מישהו שלא רואה מה קורה: בני ישראל. הם ממשיכים את חייהם כרגיל ואין להם מושג אלו מזימות נרקחות מעל ראשם.
אסור לסמוך על הנס, וחייבים לשמור על עירנות ולראות נכוחה את המציאות, ויחד עם זאת, אלו עוד ניסים קורים לנו בימים אלה שאנחנו לא מודעים אליהם?
כתבה: חני כהן זדה | עורך: אילון לנדמן
מְאֵרָה - קלָלה, חֶסֶר, חיסָרון (אולי משורש אר"ר)
Comments