אביטל חביב | ד׳ בתמוז תשפ"ד | 10.07.2024
למרבית שמות החודשים העיבריים אין מקבילות שורשים, שפה שבה כמעט לכל שם יש משמעות.
בתורה שמות החודשים הם לא יותר ממספר, כמו ימי השבוע (למשל: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" משמות מ', פסוק י"ז ועוד). רק בספרים המאוחרים יותר מופיעים השמות שאנו מכירים כי את השמות האלו אימצנו בגלות בבל. לחודשים יש משמעות בתרבויות ארץ־נהריים הקדומות (מסופוטמיה בלעז, בין נהרות הפרת וחידקל – מקום מושבן של ממלכות עתיקות כמו בבל, אשור ושׁוּמַר).
לכבוד ראש חודש תמוז נעיין בשירת השוּמרים - עם קדום שחי בין 4000 ל־2000 לפנה״ס.
באגדה (מיתולוגיה בלעז) השומרית, תמוז, דוּמוזי בשומרית ומשמעו "ילד טוב", הוא רועה הצאן הראשון ולימים אל פיריון הטבע במפחרה (פנתיאון בלעז) של כל ממלכות ארץ־נהריים.
לבסוף נבחן כמה השפעות תרבויות על המסורת היהודית.
סיפוריו של תמוז מזכירים סיפורים מתרבויות אחרות.
הסיפור של תמוז ואֶנְקִימְדוּ מזכיר את סיפור קין והבל מבראשית. לאחר בריאת העולם, אַנְלִיל, האל הארץ, שברא את האדם, הציב את אֶנְקִימְדוּ, החקלאי הראשון, לתעל את הארץ. אֶנְקִימְדוּ החרוץ ערג, חפר, זרע, דישן, הישקה וקצר שדות יפים מאוד. האלים והוא התגאו מאוד בפלא יצירתו. אז הגיע תמוז, רועה הצאן הראשון, עם עדר הכבשים והעיזים שלו. פלא עמלו של אֶנְקִימְדוּ חרב והוא כעס מאוד על תמוז:
״יֹאכְלוּ (הצאן) עָנָף צָעִיר, יְטַפְּסוּ עַל גֶּזָע… גַּם נִיצָּן בְּאִבּוֹ, נֶבֶט קַל צָץ־עַתָּה, יִדְרְסוּ־יִדְרְכוּ עַל בַּר נִזְרַע כָּרֶגַע… יַהַרְסוּ הַתְּלָמִים בְּזֶעַת אַף פָתַחְתִּי״
(פואמות שומריות, מ. גנן עמ׳ 17).
תמוז תחילה מגיב באיפוק ומנסה לנמק כיצד הוא תורם לאֶנְקִימְדוּ ולפייס אותו. אנקימודו מקלל את תמוז שימות בדד במקום לא ידוע בלי קבר וזכר, ותמוז הנעלב משיב בדמעות וזעם: ״הֶן אֶלֶף דּוֹר יַעַבְרוּ — וְעוֹד הָאָחוּ פּוֹרֶה, וְהַכְּבָשִׂים וְהַצֹּאן, הַבָּקָר, הַפָּרוֹת עוֹד רוֹעוֹת בָּאָחוּ… רְאֶה בְּטוֹב; אִם הַצֹּאן שֶׁבְרַגְלַי לֹא תָּזִין, תְּזַבֶּל הַשָׂדוֹת, נָע וָנָד אַף אַתָּה עַל אֶרֶץ רַבָּה… יַעֲלוּ עָלֶיהָ שֶׁבַע אֻמּוֹת; לֹא תַּכִּיר מוֹלֶדֶת, אָז תִּהְיֶה כָּמוֹנִי״ (פואמות שומריות, מ. גנן עמ׳ 18) . הריב היה נורא והם פנו לאל אַנְלִיל לבוררות. הוא העלה את יתרונותיו של כל אחד מהם בפני השני, חילק את התפקידים ועשה ״סולחה״ ביניהם אותה הם ציינו בסעודה חגיגית ואוהבת.
הסכסוך בין החקלאים לרועי הצאן הוא ישן ונושן. סיפור קין והבל מייצג את המחלוקת העתיקה הזו אבל מתמקד ברבדים שונים מהמסורת השומרית. התורה מדגישה את הצורך לשלוט ביצר הרע גם כאשר אדם חווה עוול (חרף כישלנו של קין, שכן הוא לא התגבר על היצר וכידוע רצח את אחיו). הסיפור השׁוּמֵרִי מתמקד בשותפות בין החקלאים לרועי הצאן על אף השוני ביניהם. התורה מציינת בסתמיות שיחה בין קין והבל, מבלי לספק את תוכנה.
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ
הפרשנים ומדרשי האגדה הרחיבו במקום שהתורה בחרה לצמצם - נִכְנַס עִמּוֹ בְּדִבְרֵי רִיב וּמַצָּה לְהִתְעוֹלֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ. וְיֵשׁ בָּזֶה מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה, אַךְ זֶה יִשּׁוּבוֹ שֶׁל מִקְרָא (רש"י על הפסוק). לעומתה השומרים מביאים שיח עמוק ורגשות עזים. סיפור קין והבל נגמר ברצח הראשון, ואילו סיפור אֶנְקִימְדוּ ותמוז נגמר בחגיגה.
בהמשך עלילותיו של תמוז השׁוּמַרִי הוא נישא לאלה אִינָנָה - אלת הפיריון והאהבה, מלכת השמים, שלימים תהפוך לאלה אִשתר בארץ־נהריים (ומכאן שמה של אסתר), עשתרת בכנען ואף אפרודיטה ביוון. אחותה של אִינָנָה, אֶרֶשְׁכִּיגַל (ערש־גל, השמש השוקעת בים) מלכת הלילה היא אלת השאול – מצולות הים הן השאול השׁוּמֵרִי, אומה החיה בין נהרות, ואֶרֶשְׁכִּיגַל מתוארת כגופה רקובה וסובלת במצולות הים.
אִינָנָה ירדה לשאול ככל הנראה כדי לקחת מיד אחותה את השלטון. היא לבשה שבעה תכשיטים\צעיפים בעלי סגולות להגנה, אבל ככל שעברה את שבעת שערי השאול הופשט ממנה כוחה ומעמדה, שער אחר שער, עד שהגיע ערומה לשופטי השאול. כשעמדה מולם היא נתמלאה יאוש, פחד, עייפות ודיכאון עד שלא יכלה לדבר כלל
״וַתִּרְתַּת הַמַּלְכָּה, כַּחֶרֶס נִשְׁבְּרָה, כַּזֶּרַע הַנִּדָּף כּמְרוּ־נָבְלוּ פָּנֶיהָ״
(פואמות שומריות, מ. גנן עמ׳ 162). השופטים גזרו עליה גזר דין מוות והרגו אותה.
בטרם יצאה אִינָנָה למסע, היא נתנה לעוזר שלה, אִינְשֻבֻּר (אין־שבר) הוראות למקרה שלא תשוב. הוא חיכה לה בחוץ ולאט הבין שמשהו איום קרה. הוא התאבל וביצע את הוראותיה. אִינְשֻבֻּר פנה לכמה אלים שמיאנו לעזור, ורק אביה של אִינָנָה, אנֶכּי, אל החוכמה והמים המתוקים, הסכים לעזור. הוא גירד רפש שהצטבר בציפורניו ויצר שני גלמים שלהם נתן כוחות להחיותה: מי החיים וצמח החיים. שני הגלמים ירדו לשאול ורכשו את חיבתה של אֶרֶשְׁכִּיגַל, אחותה של אִינָנָה, כיוון שהזדהו עם כאבה.
אֶרֶשְׁכִּיגַל הציעה להם גמול והם ביקשו את גופתה של אִינָנָה, וכך היה. לגופה נתנו את מי החיים וצמח החיים ואִינָנָה שבה לתחיה. בשביל שאִינָנָה תצא מהשאול דרשו שופטי השאוֹל נפש אחרת. אִינָנָה יצאה לחפש מחליף בליווי שדים. היא עברה אצל אלים רבים, אך סירבה למסור מישהו שהתאבל עליה. נבגדת, היא גילתה שאישהּ - דוּמוּזי, לא רק שלא התאבל עליה, אלא התהדר והתפאר והחליטה למסור אותו לידיהם. אחרי שהשדים תפסו אותו, תמוז התפלל לאל השמש אוּשׁוּ (אש) וזה הבריח אותו.
השומרים מתארים מרדף עיקש וערמומי. תמוז חולם חלומות נבואיים, מזהיר את קרוביו מהשדים ומתחבא. השדים מחפשים אותו אצל חבריו ואחותו עד שהם מוצאים אותו חבוי במקום בו הוא הרגיש הכי בטוח: עם הצאן. בעינויים הם לוקחים אותו לשאול. אחותו של תמוז לא יכלה לקבל את מותו של אחיה, והציעה לשופטים את עצמה במקומו. שופטי השאול הסכימו שאחותו תתחלק עם אחיה בשאוֹל, כך שתמוז ישהה שם בשישת חודשי הקיץ, ואחותו תחליפו בששת החודשים הנותרים. אצל שומרים אל השמש אוּשׁוּ מתאבל על מותו של תמוז בקיץ ולכן "הורג" את הטבע ולא מביא מטר. אצל הבבלים תמוז הוא אל פיריון הטבע וכשהוא מת, הטבע מת.
הסיפור דומה לסיפור האגדה היוונית על חטיפת פרסיפונה על ידי אל השאול הדס (ודודה), דבר שמוביל את אימהּ, דמטר אלת האדמה, להתאבל ולהשבית את הטבע. השביתה והרעב הזעיקו את האלים ללחוץ על הדס לשחרר את פרסיפונה. לפני שהדס משחרר אותה הוא מאכיל אותה בשישה גרעיני רימון מהשאול מה שמחייב את פרסיפונה לשוב כל שנה לשאול למשך שישה חודשים – ששת חודשי בחורף. כשפרסיפונה נמצאת בשאול בחצי שנה החורפית, אמא שלה משביתה את האדמה והטבע מת. כשהיא יוצאת הטבע שב לחיים לחצי שנה של פריחה ואושר.
השומרים והבבלים נהגו להתאבל על מות תמוז בכל קיץ. עונת הקיץ באזורנו נטולת גשמים, הצמחים מצהיבים ומתייבשים והקוצים מתלקחים. בחברה חקלאית התלויה במזג האוויר ובחקלאות בעל, הקיץ מתחבר למוות. ספר יחזקאל מזכיר מנהג זה בקרב השבים מבבל, ומספר על פתח בית המקדש
"אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז"
(יחזקאל ח', י"ד).
פירש רש"י על "לבכות את התמוז" - דמות אדם שמחממות אותו מבפנים, והיו עיניו של עופרת והם נתוכין (ניתכות, נמסות) מחום ההיסק ונראה כאלו בוכה". פולחן האבל בתחילת הקיץ נדד בין התרבויות, הופיע גם בסיפורים על האל הכנעני בעל, שזוהה גם עם האל הדד (שניהם אלי פריון וסערה. הדד כנראה משורש המתאר רעם והשוו "מהדהד" בעברית), ואליו השווה הנביא זכריה את הקינות על ירושלם:
בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלַ͏ִם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן.
(זכריה, י"ב, פסוק י"א)
בעל נקרא בכנענית גם אדון, ופולחן המספד שלו נדד גם לתרבות יוון שם נקרא אדוניס. במסגרת חג (פסטיבל) בן יומיים, שכונה "אדונייה", שתלו נשים, בשיאו של הקיץ, זרעי צמחים שונים בעציצים. לאחר מכן טיפסו על סולמות לגגות בתיהן, שם הניחו את הזרעים בחום השמש. זרעים אלו נבטו במהירות רבה בשל החום אך גם קמלו במהירות מאותה הסיבה – קמילה שסימלה את מותו בטרם עת של אדוניס. בזמן שחיכו שהצמחים יקמלו, הנשים הבעירו קטורת לאדוניס והתאבלו בקול על מותו. ברגע בו הצמחים קמלו, הן קרעו את בגדיהן והכו על שדיהן במפגן צער ציבורי. אחר כך נשאו את פסלו של אדוניס יחד עם כל הצמחים הנבולים כמסע לוויה. הפסטיבל הסתיים בהשלכת פסל הדמות והצמחים לים.
המילה ״קיץ״ מביאה איתה קץ. קץ של מה? הקץ של תמוז? בקיץ יש את תקופת בין המצרים (י״ז בתמוז עד ט׳ באב) שהיא גם ביהדות תקופת אבל ומועדת לפורענות. תמוז שמר על שמו וחודש אב קיבל תוספת מאוחרת - "מנחם אב", כאילו להקל על אבלות הקיץ.
יכול להיות שגם המסורת שלנו זוכרת את האבל על תמוז?
אבקש לסיים את הקשר לתמוז עם שני שירים:
שאול טשרניחובסקי - "מות התמוז":
צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן
אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,
אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:
הַתַּמּוּז הַבָּהִיר, הַתַּמּוּז הֵן מֵת
שמואל הנגיד - ״מת אב ומת אלול״:
מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם, וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם.
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!
עריכה לשונית והוספות: אילון לנדמן, דימוי: נדב טייטלבאום
Comments