אדר' מרום קליימן | ח' באלול ה’תשפ"ד | 11.09.2024
הקדמה
אין ספק כי מאמר אדריכלי על תחנות דלק מעורר תהייה, שהרי כל תחנות הדלק דומות מבחינת תוכנית ועיצוב, מה להן ולאדריכלות?
כשבוחנים את הדמיון בין כל תחנות הדלק, ניתן להשוות את תחנות הדלק ל'מוצר מדף', מוצר שאינו מותאם פרטנית למידות הלקוח ולסביבתו. הצבע והמלל בתחנות משתנים, אך מדובר במוצר כמעט משוכפל - סככה, משאבות וחנות נוחות. במאמר זה אני מציע לבחון את התפתחותן המעניינת של תחנות הדלק בארץ ישראל, ואת השינויים העיצוביים שעברו דרך כוחות שוק, פיתוחים טכנולוגיים וגיאו־פוליטיקה.
את התפתחותן של תחנות הדלק ניתן לחלק לשלוש תקופות מרכזיות:
'מוצר המדף' - 1913-1956
'זהות מקומית' - 1956-1990
'השטחה' - 1990-2024
מוצר המדף
שוק הדלק בארץ ישראלתחת העות'מאנים ותחת המנדט, הורכב משתי חברות מרכזיות:
'שֶׁל' הבריטית הולנדית וסקוני־וואקום (מוביל) האמריקאית.
שליטתן לא הייתה רק בתחום תחנות הדלק, אלא גם בתחום התשתיות - שתיהן יחד רכשו כ–47.5% מחברת הנפט של עיראק. חברה שבבעלותה היה את צינור הנפט של כירכוכּ - חיפה, שסיפק נפט לארץ ישראל המנדטורית ולאירופה. הן היו בעלות 500 דונם במסוף הנפט של חיפה ובכך ביססו של וסקוני־וואקום מנופול על תחום הדלק, על תשתיותיו ותחנותיו. שתי החברות שלטו ב-90% משוק הדלק בא"י המנדטורית, כששל מרכיבה כ-60% וסקוני וואקום כ-30%.
חברות אלו ייבאו ארצה ארכיטקטורה, כפי שייבאו כל מוצר אחר בתקופת המנדט. התוכניות שתוכננו בחו"ל הותאמו למגרש ע"י נציג החברה בארץ, וכך תחנות הדלק שהוקמו ברחבי א"י המנדטורית היו זהות לאחיותיהן ברחבי העולם. כשהתחנה בחו"ל עברה שינויים, נשלחו במהרה תוכניות חדשות, עם התפתחות ושינוי הסגנון אל א"י.
הבוטקה
תחנות הדלק בעלות מבנה הופיעו לראשונה בארצנו בשנות ה–20 של המאה ה–20. עד אז כיכבו משאבות הדלק הבודדות, ללא מבנה, בארצנו. המבנה הראשון שהגיע היה "הבוטקה", או בשמו האנגלי "The Shed". הבוטקה הוא בעל חלל אחד ומידותיו לרוב בין 4 מ"ר ל-7 מ"ר. החלל שימש בתחילה לראיית חשבונות, ולאחר מכן לממכר שמן לרכב. סיווג צורות הבוטקה מניב את שלושת המרכיבים האדריכליים של תחנות הדלק בימינו: המבנה, המשאבה והשלט. צורת הבוטקה לא האריכה ימים משום שחברות הדלק זיהו צורך לפרוגרמה (תבנית שימוש) נוספת בתחנות.
המלבן
המלבן נולד מתוך מההבנה כי התחנת יכולה להעניק שירותים נוספים לאדם ולרכב מלבד הדלק. רכבי התקופה היו צריכים לעבור טילוא או החלפת גלגל כל 600־1000 ק"מ, ולכן חברות הדלק איפשרו את החלפת הגלגל וטיפול הרכב כחלק ממבנה התחנה. כך אל התחנה נוסף חלל חדש; המוסך. המלבן הקלאסי, הורכב מקומה אחת מעל הקרקע וחצי קומה מתחת לקרקע, אשר אכסנה את בוכנת הרמת הרכב. הטיפול ברכב כלל החלפת גלגל, סיכה ושטיפה.
הקמעונאות האמריקנית לא פסחה גם על תחנות הדלק, וכך נוספה לתחנה חנות שתפקידה למכור מוצרים לטיפול ברכב. אך עם התפתחות המכונית והאפשרות לנסיעה לטווחים ארוכים יותר, נוספה חנות הנוחות שמכרה מזון ושתייה לצד מוצרי הרכב. כיאה למוצר מדף, צורה זו הייתה קיימת בכלל המדינות בהן פעלו 'של' וסוקוני-ואקום.
מפילדלפיה בארה"ב ועד לטבריה בישראל, התוכניות האדריכליות היו זהות.
זהות מקומית - 1956–1990
ב-1956 ארצות ערב הודיעו לחברות הדלק שפעלו בארץ, כי במידה ולא יפסיקו את פעילותן בישראל, הן יעצרו את ייצוא הנפט. פעולה זו התקיימה כחלק מהחרם הערבי, שמטרתו הייתה לבודד כלכלית את המדינה הצעירה. החרם התחיל עוד ב-1946, טרם הקמת המדינה, והממשלה שזיהתה את יוכלת ('פוטנציאל' בלע"ז) הנזק, יצרה חברות מקומיות שיוכלו לפעול ללא השפעת ארצות ערב, ולכן הקימה ב-1951 את חברת דלק.
בין השנים 1956–1957 'של' ו'מוביל' (סאקוני וואקום) נכנעו לדרישת ארצות ערב, והחלו למכור את נכסיהן בישראל. 'של' נרכשה בשותפות של מדינת ישראל עם היהודי־הבריטי, סר אייזיק וולפסון, ונעשתה לחברת פז. מוביל נרכשה על ידי משפחת סוננבורן מארה"ב ונעשתה לסונול. טרם חרם הנפט הערבי, חברות הדלק שפעלו בישראל היו בעלות גישה לתוכניות אשר יובאו מחו"ל. גישה זו פסקה.
אז מה חברות הדלק עשו?
תחילה, הן החליפו את המיתוג ונשארו עם האדריכלות, אך אז החליטו לנצל את ההזדמנות. יצירת אדריכלות נועזת וחדשנית. מדינת ישראל הצעירה ראתה עצמה כאוונגרדית, אז למה שתחנות הדלק לא יהיו? חברת דלק החלה במיתוגה החדש כבר בתחילת שנות ה-50, בעוד סונול ופז חיפשו את זהותן לאורך שנות ה-60.
בניסיון למצוא זהות מקומית חדשה לתחנות הדלק פעלו החברות בשני מישורים עיקריים:
עיצוב של סככת התחנה שתהיה אייקון המזוהה עם המותג
תחנות דלק ייחודיות לכל מקום (Site Specific)
אלמנט הסככה התווסף למרבית תחנות הדלק, לאחר שינוי התפיסה באופן תכנון תחנות הדלק. שינוי זה העמיד את האדם וחווית המשתמש במרכז התחנה. הסככה אפשרה תדלוק גם בגשם היורד ובשמש הקופחת. תחילה, מרבית סככות התחנה הורכבו מסככה הרתומה מצד אחד אל מבנה 'המלבן', ומצד שני אל שני עמודים נושאים. לאורך השנים, חברות דלק יצרו סככות שונות שהתהוו כחלק מהמותג. הסככה לקחה על עצמה צבעים ואלמנטים בהתאם למותג ולתקופת ייצורה.
כפי שניתן לראות מהדימויים, לא מדובר בסככות המוכרות של היום המורכבות ממלבן על גבי עמודים, סככות משעממות ומשוכפלות, אלא בניסיונות אדריכליים להוליד אייקונים חדשים בכבישי ישראל.
הסככות החדשות נוספו למבנים הקיימים שהחברות הזרות השאירו מאחור, ובחלק מהמקרים אף נוצרה סככה ייחודית למקום. כחלק מהניסיון להתחדש, אדריכלים מהשורה הראשונה נבחרו לתכנן תחנות חדשות. בין האדריכלים שנבחרו למשימה, היו כאלו שיצירותיהם מוכרות לישראלים רבים. אֶל מנספלד שתכנן את מוזיאון ישראל, ז'ניה אוורבוך שעיצבה את כיכר דיזנגוף וישראל גודוביץ' שעיצב את ה'קוליסאום' בכיכר אתרים בתל אביב (לשעבר 'הפוסיקט').
השטחה 1990–2024
מרבית המופעים של התחנות היחודיות והסככות המעוצבות פסקו בתחילת שנות ה-90. תחנות ייחודיות כוסו וחופו. ביניהן, תחנת הדלק שתכנן מנספלד בגן הפעמון כמעט בלתי ניתנת לזיהוי, עמודי הבטון המתומנים חופו בקרמיקה וגבס כדי לתת להם מראה 'מרובע וסטנדרטי', הסככה המבנית כמעט וכוסתה כולה, ועל מנת לעמוד בסטנדרטיזציה החדשה שהחילו החברות. מנספלד איננו לבד, תחנת הדלק של גודוביץ' מחלידה ומתפרקת. לא סונול ולא עיריית חיפה מעוניינות בשימור המבנה, ולמה להם? ניתן להקים חדשה במקומה.
ההשטחה היא לא רק חזרה אל מוצר המדף, אלא רצון מכוון להרוס את ייחודיות תחנות הדלק ובמקומן לפזר העתקים בעיר, בכפר ובספר. בין מצוקים לשכונות מצוקה, תחנות הדלק תופסות שטחים במדינת ישראל. אייקונים של הבנאל היום־יומי משוכפלים ומתרבים מדי שנה. ב-2002 היו במדינת ישראל כ-800 תחנות דלק. היום אנו עומדים על 1,260, קרי גדילה של כ-57%.
על עבר ועתיד
במאה ה-20 תחנת הדלק היוותה את סמל הקדמה והנוחות. היום נראה כי נוכחותה, במאה ה-21, בעייתית. אסונות אקלימיים, חד־תרבותיות ושידפון אורבני הם רק חלק מהבעיות, ששורשן בהתפתחות ובהתפרסות המהירה של תחנות הדלק ברחבי העולם. תחנות הדלק הן עדיין חלק מהמאה ה-20, מאה של צריכה ללא הגבלה ואמונה בצמיחה תמידית. לאור שינויי האקלים וצמצום המשאבים הטבעיים, צורת החשיבה שיצרה ופיתחה את תחנות הדלק איננה ברת־קיימא. ובל נשכח כי תחנות הדלק עצמן הן גורם "תורם" לכל אלו.
אנו עומדים בתחילתו של עידן חדש. בזמן שהעולם צועד אל עבר עתיד ירוק יותר, תחנת הדלק הופכת לפחות ופחות שייכת. מכוניות חשמליות או שאינן צורכות דלק הופכות לנפוצות וזולות יותר, וטכנולוגיות נסיעה אוטונומית שמאפשרות לרכב לנוע אל טעינה בצורה עצמאית כבר נראות באופק. תחנות הדלק על סככותיהן, מלבניהן ומשאבותיהן כבר לא יהיו דבר אליו נזדקק כחברה.
עם המעבר אל עתיד בר־קיימא, חשוב שנזהה כי את הנוכחות של תחנות הדלק על מרכיביהן האדריכליים, בעיר, בספר ובכפר. התחנות עיצבו את הדרך בה אנו חושבים על אנרגיה, תחבורה וצריכה, וככל שהמעבר אל עתיד בר־קיימא מתקרב עלינו לטובה, עלינו להבין מה היא תחנת הדלק: שריד של תקופה שעברה, סמל להתמכרותנו לדלק מחצבים מזהם ותזכורת לצריכה שאינה יודעת שובע.
עלינו לשאול את עצמנו כאדריכלים, מתכננות ערים, קובעי מדיניות וצרכניות, מה ברצוננו לעשות עם השרידים אשר יעמדו בדומיה מחרישה בערינו ובנוף ארצנו? האם תחנות הדלק יהיו מרכיב חשוב בעתיד בר־קיימא? האם ניתן וראוי לשמר את תחנות הדלק בשם ערכן אדריכלי? או שמא נגזר עליהן לעבור הרס ובינוי חדש?
כתב: אדר' מרום קליימן | ערך: אילון לנדמן
מאמר זה נכתב מתוך מחקר שנעשה על ידי אדר' מרום קליימן (מחבר המאמר) ואדר' אביחי אברהם דניאל כחלק מעבודת הגמר בבצלאל בהנחיית פרופ' אדר' צבי אפרת, ה'תשפ"ג - 2023
Comments