פרשת שֹׁפְטִים - דיוקנו של מנהיג
- אביטל חביב
- 6 בספט׳ 2024
- זמן קריאה 6 דקות
פרשת השבוע למעצבות עבריות | אביטל חביב | ג' אלול ה’תשפ"ד | 6.9.2024
חודש אלול הגיע, ואנחנו ממשיכים לקרוא את נאומו של משה לבני ישראל. בפרשה משה מבאר לבני ישראל חוקי משפט וצדק. תחילה משה אוסר על לקיחת שוחד, הטיית משפט ומזהיר שלא ללכת בחוקי הגויים. הוא מפרט את היחס לעדים במשפט: כיצד להתייחס אליהם ומה עושים עם עד שקר, ומציין שכאשר יהיה דין של שופטים או כהנים, צריך לבצע את הדין במדויק.
לאחר מכן עובר לפרט את חוקי המלך. הוא מדגיש כי המלך יהיה מתוך העם, ושלא ירבה ברכוש ומעמד נכבד. המלך צריך להקפיד על לימוד תורה ולא בריבוי כסף. משה ממשיך עם נושאים נוספים בפרשה זו - משפט כהנים ולווים ומס שנותנים להם, נביאי אמת ושקר, משפט ערי מקלט, דין רוצח או הורג בשוגג, משפט מלחמה ומי יוצא או לא יוצא למלחמה. המאמר יתמקד בדמות המלך הישראלי בפרשה.
דמות המלך הישראלי
דמות המלך הישראלי בפרשה עומדת בניגוד למעמד המלוכה בתרבויות של אותן ימים. במצרים, הפרעונים נחשבו לאלים. מלכי ארץ־עבר (מסופוטמיה בלעז) נחשבו להתגלמות האל בשר ודם. המלכים שלטו ביד חזקה והיוו את התגלמות הצדק. ספר דברים, בניגוד אליהם, מביא גישה אחרת – צנועה יותר. מלך ישראל הוא כאחד העם ולא מרומם ממנו. התורה אוסרת על המלך שיהיה לו מעמד ורכוש רב מדי, פן יתנתק מן העם ואסון יקרה. הגבלות חוקיות אלו כלפי שליטים עתידיים מהווים סתירה לתרבויות הענק הסובבות.
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא״
(דברים י"ז, ט"ו)
המלך הישראלי ייבחר מקרב בני ישראל והוא יכול להיות אח של כל אחד. כשמסתכלים על שאול ודוד, מלכים שנבחרו מתוך העם, הם מתוארים כאנשים פשוטים, ולא אנשי שררה ועושר מבעוד מועד. שאול אמנם היה גבוה ומרשים אבל הוא נחבא אל הכלים. דוד היה כל כך לא חשוב בביתו שאביו בכלל לא חשב להציג אותו לשמואל.
דברים י״ז ט"ז-י"ז: ״רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה׳ אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד״
התורה אוסרת על המלך מלהיות בעל ממון מוגזם שמא עבור חמדנות יכשל בתפקידו ובני ישראל יחזרו לגלות ועבדות. רכוש ומעמד רב מדי עלולים לנתק את המלך מן העם או לנתק את העם מן המלך.
דברים יח-יט: ״וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם״
במקום להרבות במעמד וממון, התורה מפצירה במלך להרבות בלימוד ובתורה כל ימי חייו.
דברים י״ז כ: ״לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל״
התורה מדגישה שהמלך צריך להרגיש כאחד העם. עליו לשמור על המצוות והמוסר ושכרו יהיה שממלכת ישראל תישאר לבניו. גם בני ישראל צריכים להרגיש שהמלך הוא בן משפחה, וגם המלך צריך להרגיש שעם ישראל הוא משפחתו.
מנהיגינו היום
בימינו אין לנו מלכים, אבל יש לנו מנהיגים פוליטיים ורבניים. משה מציע לנו דמות של מנהיג צנוע ועממי, שהוא גם חכם וצודק. במאמר זה נבחן את הדמות המשתקפת מצילומים מיוחדים של כמה ממנהיגנו הגדולים. כאלו שנחקקו בזיכרון של העם. ננתח את דיוקנם בצילומים מבויימים יותר או פחות, כפי שהתבטאו דרך עדשת המצלמה.
אלו אינם הדיוקנאות הרשמיים שלהם, כיוון שסוג זה עוקב אחרי כללים ממלכתיים נוקשים ונוצרת סדרה אחידה של צילומים. הדיוקנאות הממלכתיים לא מאפשרים לאישיותו של המנהיג להתבטא. המאמר לא יבחן גם צילומים עיתונאיים כיוון שהם מבטלים את מרכיב הבימוי המוקפד ולמנהיג אין הרבה שליטה על המסר שמועבר. סוג הצילומים המובאים הם מבוימים ונותנים דרור למנהיג להציג את דמותו כפי שהוא רוצה.
תמונתו הייחודית של חוזה המדינה היא תמונה שכל ילד ישראלי מכיר. הוא משקיף מהמרפסת אל האופק. דמותו מרשימה ומעט מנוקרת, הוא אינו מסתכל על הצופה אלא על האופק הרחוק, שם חזונו. התמונה משדרת ״אתה לא מעניין אותי באופן אישי. לי יש משימה מטרה״. אנו שואלים את עצמנו מה הוא רואה? האם שם מדינת היהודים?
בן גוריון הוא מצד אחד המנהיג הבלתי מעורער שהקים את המדינה. אנחנו יכולים לשמוע אותו אומר בגאון: ״אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל״. בצילום של הכרזת העצמאות הוא במרכז האולם העמוס במיטב מנהיגינו בשנת תש״ח, כשהוא מתנשא במרכז מתחת לתמונתו של הרצל, בשיא תפארתו.
בניגוד לדימוי העוצמתי הזה דימוי נוסף שעולה הוא אותו בן גוריון, בבגד ים, עושה עמידת ראש בחוף הים. הוא עמד על הראש הרבה וסיפורים רבים סופרו על המנהג הזה. בצילום על החוף הוא השיל מעליו את ההוד והדר והפך לסבא פעיל בחוף שדואג לבריאות שלו. התחושות העולות מן הצילומים הן של אדם רם במעלה ובו זמנית של אדם ככל האנשים.
אחת מתמונות הניצחון של מלחמת ששת הימים היא צילום של יצחק רבין, משה דיין ועוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה המשוחררת. הניצחון המרהיב מתבטא בהליכה הנוחה והגאה במדים הצבאיים, עם קסדות, מוקפים בחיילים. הם הולכים בבטחה באור יום ברחובות שרק שבוע קודם לא יכלו לצעוד בהם כלל.
גולדה מאיר בולטת בנוף המנהיגים דבר ראשון בשל היותה אישה בין גברים. היא לא הצטלמה במחוות נשיות. היא מחוספסת, רצינית, לובשת בגדים כמעט יומיומיים והיא מעשנת הרבה. הסיגריות בתמונותיה משדרות ״אני מי שאני ואני לא מתביישת בזה״. גם הדרך שבה היא מצטלמת עם הסיגריות אינה מעודנת. היא באמצע דיבור, נושפת קיטור עשן, אפשר לשים אותה לצד דמויות בסרטי מאפיות.
שני הצילומים מראים תהליך בדמותו של בגין.
הראשון צולם ב־1977, בשיאו של בגין כאשר הליכוד בהנהגתו מקים ממשלה. הוא מוכן למערכה. הוא הכין את בגדיו כמו שצריך ומכפתר את הכפתור האחרון. הוא נשגב כמנהיג רם מעלה, זקוף, מביט אל האור ואותו אור משתקף על משקפיו ואליו הוא מכוון. הצופה לא רואה את עיניו או את מבטו אבל הוא רואה את מה שבגין רוצה לראות: אור.
השני צולם בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ואפשר לראות בו את בגין יושב לבדו בשדה. מעונב ועייף, הוא מביט אל האופק, ואולי עיניו עצומות. במשקפיו לא משתקף אור וצבען שחור. הוא נקי ולבוש כמו שצריך
, אבל לא סידר את הפרט האחרון - הרצועה של הכיסא. הוא אינו זקוף וגאה, אלא נח על כיסא פשוט, באמצע שום מקום, בצהרי היום. התמונה צולמה בקיץ, ויש להניח שגם חם לו. לא ברור אם הוא עוצם את עיניו או שהוא מביט אל האופק. אם זה מבט, אין זה אותו מבט נחוש כמו של שהיה קודם או כמו מבטו של הרצל שגם הביט אל האופק. זה מבט עייף.
ב־1977 בגין היה מוכן להנהיג את העם ושידר עוצמה ואופטימיות. הוא קרן אור. שנה לאחר שצולמה התמונה השניה התפטר בגין מהממשלה, פרש לביתו וכמעט לא נראה מאז. אחרי עשרות שנים של מאבקים והחרמות, על אחת כמה וכמה בזמן כהונתו כראש ממשלה, עייף בגין ממלחמות. שתי התמונות מראות את התהליך שעבר ונראה שבגין שיתף את הציבור בתחושותיו.
אריאל שרון, צולם בחווה שלו לבוש בבגדי רגילים ונושא על כתפיו כבשה. התמונה מאוד מבויימת ובכל זאת מצליחה להשרות תחושה של חמימות ורוך. הבגדים הפשוטים והתאורה החמימה, שכנראה צולמה אחר הצהריים, מחזקת את תחושת הנועם. הוא נדמה כדמות "סבא'לה" חקלאי, מלח הארץ וצבר, בדומה לאלה המופיעים ברקע מאחוריו
בתור אמנים בני תרבותנו, כשרואים כבש על הכתפיים קופצים לראש שלל דימויים. התמונה ממשיכה את מוטיב הכבש בן אלפי השנים. אצל השומרים והבבלים רועה הצאן תמוז/דומוזי סוחב את כבש, ביוון העתיקה ישנו הפסל ״נושא העגל״. במקורות היהודיים והנוצריים הכבש מתקשר להקרבה הקדושה של יצחק או של ישו. בספרו של מאיר שליו ״רומן רוסי״, הדוד אפריים סוחב את הפר ז׳אן ואל ז׳אן על כתפיו. אריאל שרון לא היה איש צנוע, אולי הוא רצה למצב את עצמו בתוך שרשרת דורות תרבותיים של נושאי הכבשים.
הרבנים הגדולים הם מנהיגי הקהילה. הם אינם במשבצת 'המלך', אלא במשבצת 'הכהן'. דין הכהנים והלויים אינו דין המלכים. למרות זאת כדאי לבחון גם את הצילומו של אחד הרבנים הגדולים ולנסות לבחון כיצד הוא מציג את עצמו לציבור.
את צילומו של הרבי מלובביץ׳ אפשר למצוא בכל הארץ מוצג לראווה בכל סוגי החללים. תולים את צילומו בבתי עסק, במשרדים, בתי כנסת, בתי מדרש ואפילו בתוך הבית הפרטי. סגולותיו הטובות מושרות מהבעת פניו הנעימה והרכה, חוכמתו נובעת מזיקנתו וזקנו. יד אחת קפוצה באגרוף על שולחן בימת בית המדרש והשניה מורמת במחווה קדושה. הצבעים הנוכחים בתמונה הם גווני שחור, לבן וקצת חמימות ורורדה של הגוף. בין כל השחור יש פס לבן ברקע שעולה עם היד לשמים.
סוף דבר
האם המנהיגים שלנו מציגים את עצמם לפי העקרון התורני לפיו מנהיג צריך להיות כמו אחינו ובו זמנית חכם וצודק? העממיות הפשוטה מגיעה בצורות מגוונות אצל רוב המנהיגים שהוצגו במאמר. בן גוריון עומד על הראש בבגד ים, גולדה מאיר מעשנת, ושרון החקלאי נושא כבשה. כולם לבושים רגיל, אף אחד לא מתהדר באדרת פאר.
החכמה והצדק נוכחות אצל כולם, כל אחד בדרכו. חלקם ניצבים מרכז אירוע היסטורי אליו הם ניגשים בשיא תפארתם כמו בן גוריון ורבין. חלקם יוצרים את אותו אירוע היסטורי בעזרת חזון כמו הרצל ובגין. חלקם מתכתבים עם הזיכרון התרבותי כפי שגולדה, שרון והרבי מלובביץ׳ עשו.
כתבה: אביטל חביב | עורך: אילון לנדמן
Comments