פרשת השבוע למעצבים עבריים | אריאל חנוך | ו' בתמוז התשפ"ד | 12.07.2024
העושר החזותי, המסעיר את עשתונותינו, מצית את כוח הדמיון ומעיר את חשק היצירה, ממלא כמעט כל פסוק בפרשת השבוע שלנו, פרשת חוקת. היא נפתחת בפרה המאופינת בראש ובראשונה בצבע. עץ הארז, האזוב, תולעת השני, כולם תורמים לקלחת החושנית שלה וחיוניים ליצירת האבקה המטהרת. מעשה 'מי מריבה' בו משה מכה בסלע במקום לדבר אליו, מצוי בפרשתנו ויכול למלא חדר בציורי המאורע, ומעשה 'נחש הנחושת' שיכול למלא שני טרקלינים של דיוקנאות נושאיים, ועוד מבואה המלאה במדרשים, פרשנויות ומחקרים. אולם אבקש להרחיב פה דווקא על מעשה אחר, מעט עלום יותר שכמעט ונבלע בין יתר העלילות של פרשת השבוע.
לאחר תקרית 'מי מריבה' וההכאה בסלע, הקב"ה מבטיח למשה ואהרון, כי לא יזכו להכנס לארץ ישראל. מעט לאחר מכן, אנו שומעים על כך שמשה רבנו שולח שליחים למלך אדום בבקשה לעבור בארצו על מנת להכנס לארץ ישראל, מבלי לפגוע או לצרוך את משאבי ארצו ומבלי לשתות ממימהם. בקשה למעין מסדרון הומניטרי לתוך הארץ המובטחת. מלך אדום מסרב , ופותח בכך חשבון בפנקס שעוד ירשם בו רבות.
עם ישראל טרם נכנס למלחמה עם אדום, אך מי שמנצל את ההזדמנות (ואולי אף את מות אהרון בפרשתנו, כהצעתו של רש"י) ופותח במלחמה הוא מלך ערד הכנעני, שאף שובה שֶבי מישראל. עם ישראל משיב מלחמה, מחרים את ערי כנען, ויוצא להקפה סביב אדום (מבלי לעבור דרכה). המסע מתחיל בהור ההר ,ממשיך דרך ים סוף, וחונה בעבר נהר ארנון (ואדי מוג'יבּ, באזור המדברי של ירדן), בגבול מואב וארץ האמורי. ואז, בלב ליבה של החניה, מגיעים צמד פסוקים מסתוריים:
"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב"
(במדבר, כ"א, י"ד-ט"ו)
הפסוקים לכאורה נטולי הקשר וסתומים. התחביר לא ברור, ההקשר לסיפור שקדם להם לא ברור, והחיבור לחטיבת הפסוקים הבאה אף הוא לא ברור. מתמיה במיוחד האזכור, היחיד בכל התורה כולה, לאותו 'ספר מלחמות ה' ' שאיננו מובן, והסמיכות למילים "וָהֵב בְּסוּפָה". מהו אותו ספר? ומדוע הוא מופיע לנו כאן רגע לפני שירת הבאר המגיעה ממש לאחר מכן?
רבים הציעו פרשנויות שונות על אותו ספר מלחמות ה'. רש"י הולך בכיוון יצירתי ודרשני, וקורא את 'בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' ' כ"בְּסַפֵּר (את) מלחמות ה' ' כלומר "כְּשֶׁמְּסַפְּרִים נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ יְסַפְּרוּ אֶת וָהֵב וגו'". לעומתו הרמב"ן מציע כיוון פשטני יותר, המדבר על סוגה היסטורית של ספרות מלחמות, של קורות הדורות, של חכמים ומלומדים, אך לא בהכרח על ספר ספציפי מסוים.
רבינו הבן איש חי מציע כי מדובר בשם קוד לתורה שבעל פה, ואילו אִבן עזרא (ראב"ע, רבינו אברהם אִבן עזרא, בן המאה ה־11) הולך בכיוון מפתיע.
הוא מדבר על חיבור מיוחד ומסויים:
"ספר היה בפני עצמו ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יריאיו ויתכן שהיה מימות אברהם כי ספרים רבים אבדו ואינם נמצאים אצלנו כדברי נתן ועדו ודברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו".
(אבן עזרא על במדבר כ״א, י״ד, א')
אִבן עזרא מספר בפנינו בצורה כמעט אגדית, על ספר אבוד ועלום שנשכח מאיתנו בשם "ספר מלחמות ה' ". מי שהולך בעקבותיו של ראב"ע, כאלף שנה לאחר תקופת פועלו, הוא המחקר המקראי. חוקרי המקרא בני זמננו טוענים כי 'ספר מלחמות ה' ' היה קיים כמעין ספר שירה קדום, חיצוני - ואותו התורה מצטטת בפרשתנו¹. חלק מהחוקרים מצרפים ואוגדים לתוכו קטעי שירה קדומים נוספים כמו שירת הים מפרשת 'בשלח', שירת הארון אותה קראנו לפני מספר שבתות ("ויהי בנסוע הארון"), חטיבות ברכות משה רבינו (מ'וזאת הברכה') ויעקב אבינו (מ'ויחי'). חלק מהמלומדים אף כוללים פנימה את פרשות בלעם ומשליו, ואת שירת הבאר המופיעה אף היא בפרשתנו מיד לאחר אזכור ספר מלחמות ה' :
"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת; עֲלִי בְאֵר - עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:"
(במדבר, כ"א, י"ז – כ"א, כ')
החוקר אד גרינשטיין טוען כי המשותף בין המאורעות המתרחשים בקטעי השירה או העלילה האלו, הוא הרצף של מפגש בין ישראל לקבוצה אחרת, מאבק עמם, שירה מלווה ומסע. לדעתו ניתן לכלול גם את 'שירת חשבון' (המכונה גם 'שיר המושלים') המופיעה אף היא בפרשתנו. השירה החרוזה היטב, מתארת קרב שעם ישראל לא שותף בו נכון לאותו רגע – ניצחוֹן סִיחוֹן מלך חֶשְׁבּוֹן על מלך מואב הרִאשׁוֹן היושב באַרְנֹן לגבול עַמּוֹן. ניצחון שהדיו הגיעו עד לדִּיבוֹן². מעניין לראות כי אותה חריזת "וֹן" משלימה אף את שירת הבאר המסתיימת ב'יְשִׁימֹן'.
שירת חשבון \ שיר המושלים (במדבר, כ"א, כ"ז–ל')
עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים:
בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן
תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן
כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן
לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן
אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן
אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.
וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן
עַד דִּיבוֹן
וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא.
מדוע הפרשה מזכירה את הניצחון הזה? אולי על מנת לנבא, או להטרים, את ניצחון עם ישראל על מלך חשבון, שרגע לפני כן אסר על ישראל לעבור בארצו. אולי כדי לצרף זאת כנקמה על מפלת מואב עצמה, המוזכרת בשירת המושלים (שמא נרמז כאן הקשר המשפחתי המסויים, בין מואב לישראל כבני לוט, אחיין אברהם, כמבואר באיסור על מלחמה בהם בספר דברים: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה"³). נראה שהתורה עצמה בפרשתנו מודעת לחלוטין לשירת המושלים, ומציעה שלל שורות והתייחסות משלה. אולי אפילו גרסאות שיריות־תורניות של פסוקי תגובת מענה מקראית לאותה שירה, מעין דו קרב מדמם ושנון רווי ארמזים, קריצות ועקיצות, מעולם ההיפ הופ.
אם כך, עולה תמונה לפיה חלקים רבים מפרשתנו לקוחים (או לכל פחות מתכתבים) עם 'ספר מלחמות ה' '. החיבור נראה כמעין ילקוט (אנתולוגיה אם נתעקש) שירים, מעין 'שיר השירים' – גרסת קרבות המדבר.
ספר מלחמות ה' הוא כמעין אסופה או קובץ המכיל יצירות קדומות, והתורה עושה בו שימוש יצירתי, עם חירות אומנותית והתכתבות אינטרטקסטואלית. הפעולה המקראית היא איפֹא בין עריכה לאוצרוּת. לעיתים מאגדת יחד שירים (מקוריים וחדשים) עם פירוטי מסעות, אולי ספרות מסע, ומשלבת שירה ורמזים באמצעות קריאת שמות בעלי משמעות למקומות ואתרים גיאוגרפיים כפעולה מדרשית קדומה לכל דבר ועניין.
חיבור עלום נוסף, דומה בסגנונו השירי ל'ספר מלחמות ה' ', אך שונו מהותית בתוכנו ובמטענו הרגשי, הוא 'ספר הישר'. הוא מצוין במספר מקומות: בספר יהושע⁴:
"שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן...הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר",
ובספר שמואל: "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר. הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים...". נראה כי ספר הישר חורז בשונה מה "אוֹן" של שירת קרבות סיחוֹן ושל שירת קרבות יהושע בְּגִבְעוֹן ובאַיָּלוֹן. החרוזים המקוננים של תיבת "אִים" של דוד המלך: גִבּוֹרִים, פְּלִשְׁתִּים, הָעֲרֵלִים, חֲלָלִים, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, מִנְּשָׁרִים, עֲדָנִים, מֵאַהֲבַת נָשִׁים.
קינת דוד (שמואל ב' א' יז')
וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.
וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר:
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים
אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים
פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.
הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים
מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. מִדַּם חֲלָלִים
מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים
קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים
וְהַנְּעִימִם
בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים
קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ. בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים
הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן. אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים
בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים
וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.
מי חיבר את אותו 'ספר מלחמות ה' '? האם הוא יצירה אנושית או אלוהית? האם מתאים לקב"ה לכנות ספר שהוא עצמו כתב בשם 'מלחמות ה' '? ואם הספר הוא יצירה שמיימית, האם הקב"ה מוחל על כבודו ומשמש כעורך, הוא משאיר את הטיוטותה קדומות שלו מחוץ לגרסה הסופית של התורה?
או שאולי התורה, רחמנא לצלן מצטטת ספרים חיצוניים, או מסיפורי הגויים? מסורת המוסלמית נתפס הקוראן כשיא היצירה, תפארת ופסגת העשייה שנכתב על ידי אללה בכבודו, בעצמו, ובקולמוסו. בניגוד, במסורת ישראל מקובל שמשה עלה לקבל תורה בסיני וכתב את התורה מפי הקב"ה. הגמרא במסכת בבא בתרא מאששת מסורת זו, ומוסיפה שורה של ספרים מספרי התנ"ך ואת הדמויות שכתבו אותן:
"מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב. יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה. שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת. דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים – עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים... יִרְמְיָה כָּתַב סִפְרוֹ וְסֵפֶר מְלָכִים וְקִינוֹת..."
(בבא בתרא יד ע"ב). דברי הגמרא מונחים היטב על המקרא, המעיד נאמנה על עצמו כמי שמעניק מִזְכֶּה (קרדיט בלעז) הן למחברי הספרים והן למי שהעתיק והעלה אותם לכתב, או אולי אפילו ערך אותם ותרגם. למשל, במשלי, כ"ה, א': "גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה". או בתהילים, פ"ט, א': ”מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי...” ומקובל כי איתן האזרחי כתבו.
גם אם הצלחנו לעמוד על מקורו של אותו הספר, עדיין תוכנו עמום: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב".
נראה שפשט הפסוקים מזהה את "וָהֵב" (או "יהב") ואת "סוּפָה" כערים בגדות נחל ארנון. ('סופה' הוא גם שמו של קיבוץ בן זמננו בעוטף עזה, שגור על לשוננו בימי מלחמה אלה, כאחד הקיבוצים אליו פשטו רוצחי החמאס בשמחת תורה). הערים מוזכרות יחד עם מלחמה וכיבוש, ומהוות סימני גבול, מגלמות בתוכן את סופות הקרב או את יהבי לקיחת השלל (אפשרויות לפירוש 'יהב' כזהב, כמלקוח ('והבּ' כלקיחה בערבית), או בפשטות בעברית כציווי 'הב!' כ-'תן!'). שסביבן באו ישראל במגע ערב הכניסה לארץ.
את העוצמות המלחמתיות האלו משמרים חז"ל ומתיקים אותן לעולם לימוד התורה, המשול פעמים רבות לזירת קרבות, ופעולת הלימוד לשינון חרבות זו בזו. וכך אומרת הגמרא בקידושין, דף ל', עמוד ב':
מַאי ״אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעַר אֶחָד – נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״, אַל תִּקְרֵי ״בְּסוּפָה״ אֶלָּא ״בְּסוֹפָהּ״.
חכמינו מודעים לעוצמת הלחימה, אך ממתיקים את עזות קדושת הלימוד באמצעות החובה לאהבה. ״אֶת וָהֵב" נדרש אצל חז"ל כ"אתאהב" ״בְּסוּפָה״ נדרש ״בְּסוֹפָהּ״. אם התורה משתמשת ב'ספר מלחמות ה' ' כדי להתפלמס עם שירת המושלים, או כזווית מקראית כיבוש הארץ ומלחמה, הרי שחכמים נעזרים באותו הספר ממש בכדי ללמד אותנו אהבה גם ברגעי משבר וקושי. ללמד אותנו רעוּת, בעת חילוקי דעות פנימיים בעם, ומחזקת את תרבות המחלוקת, כמחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים, ולא כמחלוקת קֹרח מהפרשה הקודמת. בימים של חיפוש אחר חוקה, אחר מצפן, אחר עקרונות יסוד, אולי "את והב בסופה" היא היא החוקה שהתורה מציעה לנו. תמיד, ובמיוחד בימים של מלחמה.
כתב: אריאל חנוך | עורך: אילון לנדמן
מקורות
¹ יעקב מילגרום ויצחק אבישור בפירושם לפסוק בסדרת "עולם התנ"ך", ופיליפ באד בפירושו לפסוק בסדרת Word Bible Commentary רואים ב"ספר" זה אוסף שירי מלחמה וניצחון שבהם האל הוא הגיבור.
Philip J. Budd, Numbers (Word Biblical Commentary; Waco, TX: Word, 1984), pp. 238-39.
² אליעזר (אד) גרינשטיין, מהו ספר מלחמות ה'?, באתר "התורה", 10.07.2022
³ דברים, ב', ט'
⁴ יהושע, י', י"ב–י"ג
Comentários