1. (בלשון חז"ל) רשת המַצלֶה. בּלועזית: גְּרִיל, מנגל. סבָכה של מַתֶכֶת לצליית בּשׂר או דגים וכד': ¹
2. סדרת ראיונות עם יוצרות ויוצריים עבריים מלווה בדיוקן
ראיון עם מיכאל ליאני, צלם ,37, בוגר בהצטיינות של מגמת צילום ואומנות במנשר, בוגר פוטותרפיה ומצטיין דיקן במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה, מצטיין תואר שני באומנות בבצלאל
איך אתה בימים אלה?
ימים לא פשוטים בכלל. המלחמה קשה, ויש עדיין אנשים מתחת לאדמה, דעת קהל, פילוג, מורל וגם תפקידה של אומנות בתקופה שכזו. אני זז הרבה אומנותית וגם חברתית, וככה אני מצליח לשרוד.
עברה כמעט שנה מאז הטבח הנורא ותחילת המלחמה שגבתה חיים של רבים.
אתה מצליח ליצור? זה בכלל מתאים? בתקופה הזו, מה תפקיד האומנות?
בתחילת המלחמה קפאתי אומנותית לגמרי, ויצאתי מהאסתטי לאנושי ולחברה. שאלתי את עצמי איך אני יכול לתרום, לתת או להרים את המורל, או איך בכלל מתייחסים להיסטוריה, לתיעוד ולאמת?
מושג האמת התפצל עוד יותר והפך להיות פוליטי, ואני מנסה להבין אין להחזיר אותו למקום הטבעי שלו דרך האומנות שלי.
בתחילת המלחמה הייתי בבארי וראיתי את הזוועות, אני חושב שהייתי מחוץ לגוף באותו יום, ולקח לי הרבה זמן להבין שזה מעשה ידי אדם ולא איזה סט של סרט. צילמתי שם כמה תמונות די רגישות והרגשתי מאוד לא נעים לעשות זאת, בסוף חשוב וצריך לתעד את הזוועות האלה על מנת לתווך את הדבר הזה (כמובן שבהסכמה וברגישות). המציאות סוריאליסטית גם שהיא נורא ריאליסטית.
נסעת לצפון לצלם חיילים. ספר לנו מה הביא אותך לנסוע, וספר על איזה רגע מיוחד שתפס אותך
הגעתי דרך חבר שמשרת שם באיזור, וראיתי את הפערים בין החיים שלי בת"א לבין מה שהגיבורים האלה באמת עוברים, בתנאים לא פשוטים ודי עם מורל גבוה. הרגיש לי כ"כ נכון וטבעי ללכת ולהנציח אותם, את אותם גיבורים שעזבו הכל כדי לשמור עלינו. הרגשתי שזה המעט שאני יכול לעשות. כמובן שזה לא קל ולרוב אין כ"כ חשק להצטלם, אתה יודע, אין פה מעמד צילומי, והכל מתגמד אל מול הסיטואציה.
יש כל כך הרבה סיפורים וגיבורים, וזה פשוט לא נגמר – זה משפחה או חברים שלנו, מעגל כזה או אחר. הרגשתי שאני במטריקס והם בעולם האמיתי, רציתי קצת להרגיש מזה.
הם קיבלו אותי ממש באהבה, והראו לי את האזור בו הם פועלים ואת אופי הפעולות שלהם. רגע נקודתי שהיה מאוד מיוחד היה אצל האלפיניסטים, שלקחו אותי במעלה החרמון השומם אל ראש ההר עם ״חתול״ - מפלסת השלג הצבאית. הכל כל כך יפה וריק, צחור, טהור ושקט. רגע קסום שאני לא אשכח.
בשיח האומנותי־עכשווי יש הימנעות הרבה פעמים מתמיכה בצה״ל או מזהות ישראלית כדבר חיובי. נראה שאתה עוסק בכל התחומים האלה בלי להתנצל. אתה מרגיש שאתה משלם מחיר על הנושאים שאתה עוסק בהם בארץ או בחו"ל?
אני חושב שתמיד הייתה איזושהי אווירה כזו בחו"ל, שאנחנו צריכים להתנצל על שאנחנו ישראלים או יהודים. יש הטייה ענקית נגדנו, וראינו את זה בפרצוף מאז השביעי לאוקטובר. וגם וואלה, אתה מבין עם כמה שלא רצית להבין, שיש אנטישמיות גדולה, ולנו כאנשים של ״העולם הגדול״ קשה לקבל את זה.
״יש סיבה לכל שנאה״ אבל לפעמים לא עד כדי כך. הגיע הזמן לזקוף ראש ולהיות גאים בעצמנו.
בכל פעם שהתקבלתי לאיזושהי תחרות, תערוכה או מלגה, הרגשתי אולי שנעשה צדק. שואלים אותי לרוב גם על המקום שלי, ועל העמדות שלי, ואני אומר שאני ישראלי ויהודי גאה, ושאני עוסק בנתינה, בחיבור ובאהבה, וכמובן דרך האסתטי.
בארץ, אני חושב שלפני המלחמה הייתה איזושהי התעלמות או סלידה, מאנשים שמשרתים או מהצבא בכללי , שזה חבל, אבל אחרי השביעי לאוקטובר הבנו שכולנו זה צה"ל. שאנחנו צבא של העם וצבא מדהים. שום דבר לא מושלם, אתה יודע, אבל אלו גיבורים וגיבורות שאין בשום מקום אחר וצריך להתגאות בהם ולהנציח אותם. בסוף אנחנו עושים אומנות וחיים את החלום, והם מאפשרים לנו את הביטחון לעשות זאת.
השנה גם הוצאתי ספר שעבדתי עליו שנתיים – ״אהבה גאה״ – והשאיפה שלי שהוא יסתובב בעולם. והוא אכן, על ידי אלו שלא מונעים משנאה או סלידה. הוא ירד מכמה מקומות מפתח בחו"ל כי הוא מישראל, למרות שהוא בשלוש שפות – עברית ערבית ואנגלית, ולא עוסק בפוליטיקה.
מבחינת הרבה, וגם מבחינת חלק מהקהילה הגאה בחו"ל הוא ״פינק ווישנג״. למעשה הספר עושה מה שאף אחד אחר לא עשה בחו"ל, ברמה הזו של להפיץ אהבה וגאווה. אני מרגיש שהאמת איתי ואני לא מתבייש בה.
אני מצלם חיילים וחיילות לארכיון האהבה הגאה. אולי פעם נמנעתי יותר לפרסם, אבל היום ממש לא, זה חלק מדהים וחשוב מאתנו.
ומי שלא טוב לו, יום טוב לו!
מי שמפרסם את זה בעיקר אלו הקהילות היהודיות הדמוקרטיות בחו"ל, שהם אחלה קהל.
צילמת את התמונה העוצמתית של עומר אוחנה, שהכתה גלים במדינה. ספר קצת על המעמד ועל הקשר שלך עם עומר
ניסיתי לתפוס אותו מספר פעמים, אבל אתה יודע, עם כל הטירוף והכל. בסוף הצלחתי, וזה היה לכתבה בהארץ על אהבה גאווה ומלחמה, על הקהילה הגאה בזמן מצלמה ושכול.
זו אחת התמונות הקשות שצילמתי, עומר הוא נסיך ברמות, ופועל בשקידה ובכאב למען הקהילה ובכלל למען זכויות של אלמנים ואלמנות צה״ל.
אז הצפון זה בעצם הבית, ספר על איך נראתה הסביבה בה גדלת, ועל איך נוף הילדות שלך משפיע על היצירה שלך
נולדתי וגדלתי במגדל העמק למשפחה מרוקאית חמה ועוטפת. הפריפריה הייתה מקום די בטוח לגדול בו וספגתי בעיקר אהבה, משפחה, טבע והרבה הומור. להיות נער גיי במקום כזה, בזמנים אחרים, זה קצת מורכב מפאת חוסר המודעות וקבלת האחר. כבר בגיל 18 עברתי לת״א ושם התחבר לי הכל.
היום אני חי ועובד בת"א וכל המשפחה עדיין שם. אני נוסע הרבה או שהם באים, הקו המיוחד הזה בין הפריפריה לת"א תמיד הזין אותי ואני איפשהו באמצע. מה שחסר בת"א יש שם, ומה שחסר שם יש בת"א. הם חייבים אחד את השני.
הצילומים שלך מרגשים, בין היתר, כי יש בהם המון רגעים אמיתיים/זרימה/הומור - ראיתי שאתה מרבה לצלם בני משפחה. ספר על זה קצת
עם תחילת הלימודים, ניסיתי להבין את המתח הזה שבין המרכז לפריפריה, אז התרכזתי במשפחה הקרובה שלי. זה התחיל מטסטים ללימודים לתואר ראשון, ואז הבנתי שאני רוצה לבנות מעין אלבום משפחתי דוקומנטרי \ מבויים, שהולך וגדל מאז. אולי הוא מעין דיוקן עצמי שלי.
דרכם אני חוקר ילדות, בגרות, שייכות, זהות, ישראליות, יהדות ומסורת. הם אמנם אנשים מאוד ספציפיים –המשפחה שלי, אבל במאקרו אלו נושאים מאוד גלובליים.
הומור מאוד מניע אותי, הוא תמיד היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה והתרבות שלי. אווירת ״לא נורא״ ו״הכל יהיה בסדר״ - הומור מסדר את הכל. יש הרבה הומור בתרבות המרוקאית, ודרכו אני יכול להתעסק ולתווך דברים מורכבים יותר. זה צריך להיות מאוד מדויק ומאוזן, אבל זה עושה את העבודה וזה גם חלק בלתי נפרד ממני.
העבודה המדויקת שלך על אילת, ״הכֹּלכָּלוּל״ העלתה בי לא מעט חיוכים בתור ילד פריפריה בעצמי.
הייתי שם כמה פעמים בילדותי, הוקסמתי מכל המלונות, אורות הניאון, הפרסומות, הדולפינים, הצפיפות - הרגשתי בלאס וגאס. ואז לקחת את כל זה ושמת בגלריה עכשווית בהרצליה!
ספר קצת מחשבות על הפעולה הזו, החיבור שאתה עושה בין הפריפריה ולמרכז.
איפה אתה מול זה, באת להסתלבט? באת לקרב? יש משהו שאתה רוצה להגיד לאותם צרכני אומנות ותרבות שבאו לראות את העבודות שלך?
סיימתי תואר שני בבצלאל ב-2016, ושם הצגתי פרויקט מאוד מורכב שנקרא ״עין רואה״. התעסקתי עם טרנספורמציה של הגוף, אמונות טפלות מול צילום. לאחריו הייתי חייב לנוח רגע, ולהשתחרר אחרי שנתיים של התעסקות אומנותית במשהו מורכב ונקודתי. חברה אמרה לי 'בוא נסע לאילת'. היא מצאה דיל ממש זול לסופ"ש, וזרמתי, כמובן. לא הייתי כמה שנים טובות. בתור ילד היינו נוסעים כל שנה כל המשפחה לשבוע (כמובן שדרך העירייה במחיר מסובדבד) וזה היה הקתרזיס השנתי שלי, והעולם האחר המשוחרר אליו כל כך השתוקקתי כל השנה.
כשהגעתי אחרי התואר השני לאילת עם החברה, הכל פתאום היה נראה לי כמו מכרה זהב אמנותי. אף אחד לא מטפל בו כי הוא 'זול' או קלישאתי, אבל אילת היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, והרגשתי שאי אפשר להתעלם ממנה – אז לקחתי את האתגר. זה היה מאוד קשה, ולקח שלוש שנים של עבודה. התחלתי עם סרט קצר, ״אילת ממי״, שזכה בדוקאביב בקטגוריה האקספרימנטלית, ובמקביל ניסיתי לפרק את החוויה האילתית שלי לצילום וזה היה אתגר לא פשוט.
בחרתי להציג במוזיאון הרצליה המדהים, בגלל הבוטיקיות שלו, וגם כי הרצליה היא מעין עיר נופש של המרכז. התערוכה זכתה להדים רבים ולביקורות משבחות. אני באמת חושב שהיא נגעה בכל כך הרבה אנשים, השאירה חותם חשוב בתרבות הישראלית ומתחה גבולות באומנות הישראלית ובצילום. בכללי, אני בא מאוד לקרב, אבל גם לא מפחד להרחיק. בישראל אני מרגיש שאנשים לא מספיק קרובים לאומנות ואני עובד על לקרב כמה שיותר.
עמוד התערוכה, תמונות נוספות וסיור וירטואלי
אתה צלם ייחודי בנוף הישראלי משום שאתה עוסק במקומי: בניואנסים הקטנים שרוב הישראלים מזדהים איתם, ושילוב של לא מעט סמלים יהודיים ומזרחיים בעבודות שלך, וניכר גם לא מעט הומור.
למה לדעתך זה חשוב? זה עקרוני? הרי כולנו כבר עם הסמארטפונים, טלוויזיות, צרכני תרבות מערבית למהדרין. ובוא, מי רוצה לטוס לאילת היום? כיום המבט הוא לחו״ל.
יש עוד צורך באומנות מקומית, ומה יקרה לנו אם היא תיעלם?
אנחנו בעידן שהכל מיידי ודי מהיר, ואני מרגיש שאנחנו לא נכנסים לעומק כמו פעם. (וגם נראה מי יגיע עד לפה בכתבה :-) )
המטרה שלי היא לעצור את הצופה בגלילה האין סופית שלו, ולתת לו רגע לחשוב, להרגיש ולהעמיק, לעזור לו לצאת מהמטריקס.
האומנות הישראלית היא פורצת דרך, ויש לנו פה כל כך הרבה מה לתת ולעשות. אמנות מזכירה לאנושי את הצד הטוב שלו, והיא מקום בטוח לעבד בו רגשות, כל סוג של אומנות או פעולה.
המדינה לצערי לא מחנכת למקום הזה - הרגשי ההבעתי החשוב והרך של האנושי, אלא יותר לקפיטליזם בסיר לחץ.
קשה פה יותר לאנשים, וזה נושא מורכב. לאמנים יש תפקיד כל כך חשוב, צריך לטפח אותם ואת החינוך לאמנות
כמרצה ומחנך, אני אומר לך חד משמעית – אומנות מצילה ומשנה חיים.
ספר התמונות שלך, LGBTQ+ love, הוא ספר בו אתה מצלם זוגות להט״בים. מה דחף אותך לעסוק דווקא בהם, ואיך זה קשור למלחמה? מה התגובות בבית, בתור אחד שבא מרקע מסורתי?
לקח לי הרבה זמן לעשות שלום עם הדת ועם המיניות שלי, בסוף הבנתי שהערך הכי גבוה הוא אהבה. שאתה מותר, ושלא עשית שום דבר שהוא לא בסדר על עצם היותך שונה. השם ברא אותי ככה וככה הוא אוהב אותי.
יצאתי למסע הצילומי הזה מתוך שליחות, כמו שבטח ראית, הוא מאוד שונה משאר הדברים שאני עושה והוא יותר נגיש לכלל סוגי הקהלים. הבנתי שיש המוני א\נשים שחושבים שלא מותר להם לאהוב, או להיות נאהבים, כי זה מה שאמרו להם, וככה זה עובד כי הם שונים או לא מותרים. רציתי להיכנס לעולמות שלהם ברגישות, ולנדב את התוצאות לעולם, שיראו מה היא אהבה אחרת יפה וכנה. זה עובד.
ההקדשה שלי בתחילת הספר:
״הספר הזה מוקדש לכל מי שביקשו לאהוב, אוהבים\ות ועוד יאהבו. תראו כמה אהבה יש פה״
עם המלחמה התגייסו המונים מהקהילה הגאה ושירתו באהבה וכבוד, מה שהרבה אחרים שמתנגדים אליהם לא עושים. רציתי לתת דגש חריף ורגיש בו זמנית על תרומתם למלחמה, ועל כמה שבעצם כולנו אחד.
ספר לנו על מה אתה עובד בימים אלו?
בימים אלו אנו עדיין מתעסק עם הספר ומקדם אותו בחו"ל ובארץ, זה לא פשוט אבל אני על זה –
אני עדיין מצלם זוגות לפרויקט והוא ממשיך לגדול.
מעבר לזה אני רוצה לצלם וידאו חדש שמתעסק בתרבות הדייטינג והבדידות בקרב הקהילה הגאה.
אני על זה, אבל אלו זמנים מורכבים וכואבים. אני צריך למלא מצברים וכוחות ושיחזרו קודם החטופים.
שתף אותנו במקורות ההשראה שלך
מקורות ההשראה הכי חזקים שלי זה דווקא הרחוב וחיי היום יום. פתאום יש איזה שהוא משהו שעוצר אותי בתוך כל הכאוס וממקד אותי. באמנות ראינו כמעט כבר הכל, ואני מאוד אוהב, מעריך ומרפרר, אבל אני מעדיף את הרחוב על מוזיאון.
משהו נוסף שחשוב לך להגיד לקוראות ולקוראים?
אני באמת מאמין שאנחנו עם ייחודי ואין לנו מקום אחר, הכוח שלנו הוא בנתינה, הכלה, קבלה ועשייה ברוכה, אני ממש ממליץ לקרוא ולחקור עובדות לפני שקופצים ומקפיצים ומביעים דעה. הכל מורכב ואנחנו במלחמה על האמת בתקופה של גזלייטינג.
יש פה א\נשים מופלאים ויש גם יותר אור מחושך, תמשיכו להאיר עד שנסתנוור.
שנה טובה ובשורות טובות לכולםן
מיכאל ליאני | אינסטגרם michael_liani@ | אתר
מראיין: בן שיר | עורכים: אילון לנדמן
¹ מתוך מילון אבניאון
Comentarios