אילון לנדמן | ה׳ בתמוז ה’תשפ"ד | 11.07.2024
כולנו מכירים את השנה העברית - בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד, בחשוון ירד יורה ועל גגי רקד. בכסלו נרקיס הופיע, בטבת – ברד. ובשבט, בשבט – חמה הפציעה; ליום אחד. באדר עלה ניחוח מן הפרדסים, בניסן הונפו בכוח כל החרמשים. באייר הכל צמח, ובסיוון הבכיר, בתמוז ואב שמחנו אחר קציר. ובבוא אלול אלינו, ריח סתיו עלה¹. אך לא תמיד היה זה המצב. הלוח העברי המוכר לנו, המתחיל בתשרי, מכיל שמות עם ריח… לא, לא של סתיו. ריח זר. ריח בבלי. לאחר הגלות הראשונה, הקצרה, זו שצעירי גוליה זכו לבכות את המקדש ששביה בנו, הביאו עמם השבים לא רק אישור לבניית מקדש חדש – אלא גם שמות חדשים לחודשים.
”אמר רבי חנינה: "שמות חדשים עלו בידם מבבל" ”
תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א’, הלכה ב’
שמות חדשים מסגירים שמות ישנים. מה היו השמות המקוריים, הארץ־ישראליים, העבריים בטרם הגלות? מצוידים בספר תנ"ך, במיטב הספרות העתיקה של ארץ־עֶבֶר ובמובחרים שבחופרי הארץ, בואו נצא למסע לגילוי היסטורי, אגדי (מיתולוגי בלעז), ארכיאולוגי, בלשני ומרתק.
יוצאים לדרך
באזכורים המוקדמים יותר בתנ"ך, החודשים נקראים לפי המספר הסידורי שלהם, בדומה לימות השבוע. האזכור הראשון הוא בספר בראשית: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ." (פרק ז', י"א)
אנו לא יודעים אם נקראו כך באמת, או שהייתה זו עריכה מאוחרת. אנו יודעים כי בתקופת הבית הראשון עם ישראל חי בדומה לעמי כנען, ועסק בפולחן הכנעני בכל הדרגים². לכן ייתכן מאוד כי חלק עמם במידה מסוימת את לוח השנה. בעריכה מאוחרת, הכהנים בתקופת ימי הבית השני וודאי התמלאו שאט נפש מהעבודה הזרה, ובחרו לצנזר את השמות³.
נסלח לכהנים, אלו היו ימים אחרים. נראה מה הם דווקא כן השאירו לנו:
"הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב"
(שמות, י"ג, ד’)
"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם."
(שמות, כ"ג, ט"ו)
חודש האביב הוא אפוא השם הראשון שלנו, וכמובן ראש השנה, כך מפי הגבורה⁴:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה."
(שמות, י"ב, ב’)
ואילו מה פירושו? רד"ק מפרש ב’ספר השרשים’, בערך הראשון בספר, לשורש אב"ב: "השבולת עם הקנה שלה תקרא אביב על שם הקנה שהוא העץ וקרוב אני לומר שענין זה מענין אב המצטרף אל הבן". הוא מדגים גם בעוד היקרויות: "לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (שיר השירים ו’, י"א), הדגש לחסרון הבי"ת הכפולה, ופירושו בעצי הנחל. וכן "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף" (איוב ח’, י"ב), פירוש בעוד שהגמא בעצו שעדיין אינו נקטף ייבש. ואין לתמוה שכנה הגמא בלשון עץ, ואף על פי שהוא ממין הדשא כי כל דבר שיעלה בקנה יקרא בלשון עץ."⁵
דבר אחר, "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיי אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ." (ויקרא, ב’, יד') - אביב קלוי באש כוונתו כנראה לחיטה לא בשלה, אשר נקלית באש על מנת שיהיה אפשר לאכול אותה. אותה מנחה קדומה ומסתורית מוכרת ואהובה היום במטבח המקומי בשם "פריקי"⁶. גרש כרמל הוא פריקי גרוסה דק. ובאמת שני סוגי הפריקי מוכרים במטבח המקומי, בדומה לבורגול (רִיפוֹת בעברית⁷) שנמכר בגרסה רגילה וגרסה גרוסה דק תחת השם ג’ריש או גרישה (הדומים להחשיד לגרש כרמל שלנו).
דבר אחר(ון), השורש א־ב־ב קשור לפריחה ולבלוב בלשונות שמיות, וכן באמהרית - אבבה משמעו פרח. אדיס אבבה, בירת אתיופיה, נקראת פרח חדש (ועמדו על הדמיון בין אדיס לחדש).
לפי הנאמר מוקדם יותר, כנראה השתמשו אבותינו הקדמונים לפחות חלקית בלוח הכנעני־פיניקי, וחודשיו אף מוזכרים מפורשות בשלושה מקומות בספר מלכים. אל החודשים מצורף המקום שלהם בלוח השנה. הדעות חלוקות לגבי הצורך לבאר את מספר החודש - האם שמות החודשים הקדומים נשתכחו ולא נשמרו בקרב העם? או שהגיעו עם בוני המקדש, הפועלים ואנשי־המלאכה הפיניקים מצור ואחריהם עזבו (ואכן כל מופעי השמות האלו מופיעים סביב בניית המקדש בספר מלכים)?³.
החודשים שניתנו:
"וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיי" (מלכים א’, ו’, א’)
"בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית יי בְּיֶרַח זִו : וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל משפטו [מִשְׁפָּטָיו] וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים"
(מלכים א’, ו’, ל"ז-ל"ח)
”וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג, הוּא, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי”
(מלכים א’, ח’, ב’)
חודש זיו כמשמעות המילה זיו בעברית, הדר ופאר⁸. תרגום השבעים מתרגם זיו לניסן, ובתרגום התנ"ך לארמית מתרגמים זיו כניצנה. חודש ניסן עצמו נקרא על שם הניצנים. בקרב החוקרים ישנה מחלוקת לגבי מיקום חודש זיו - האם היה חודש האביב הראשון או השני. עוד על כך בהמשך.
למשמעות בול הציעו פרשננו: ילקוט שמעוני אומר כי בתקופת תשרי (תקופת הסתיו) "הארץ עשויה בולים בולים (=גושים, גושים) של אדמה". רש"י מציע "(בול) הוא מרחשון שהעשב בלה בשדה ובוללין לבהמה מן הבית" ורד"ק מציע מלשון מבול. הצדק עמהם, והחוקרים מצדדים בעיקר בילקוט.⁹
חודש האיתנים אמנם נשמע ממקור שמי, ורד"ק מציע "האיתנים - שאוספים בו התבואות שהם חוזק חיי האדם לבית, ולרז"ל חודש שנולדו בו האבות איתני העולם. ויש אומרים שהוא חזק המצוות, שיש בו חגים ומצוות, ומתחלה מנו החדשים מתשרי שבו נברא העולם, ומיציאת מצרים מונים מניסן."
אך לפי המחקר, אתנים הוא מלשון חוּרי "אתאי" ומשמעו "אב"¹⁰.
בחזרה לענייננו, מהלוחות השונים, משחזרים את חודשי השנה האוגריתית²:
אָבִיב | זִיו | הָאֵתָנִים | בּוּל | ית'תבנם ישתבנים | |||||||
ניסן | אייר | סיון | תמוז | אב | אלול | תשרי | מרחשוון | כסלו | טבת | שבט | אדר |
ירח הוא כמובן חודש, והחודשים הניתנים פה הם החודשים השני, השביעי והשמיני. אנחנו ברבע משמות החודשים - ארבעה שמות מובהקים מהתנ"ך.
האם זיו, האתנים ובול היו השמות המקוריים או שאילה מהצורים? מה היו שאר השמות?
החל מכאן נאלץ להיות יותר יצירתיים ולחפש מקורות נוספים.
בפרקים הבאים:
נצלול ללוחות השנה של התרבויות מסביב, נפרש את משמעות השמות המכורים, נגלה גילויים ארכיאולוגיים מרתקים (מה הקשר גזר?!) ונקרא בצורה מחודשת (ומחדשת) בספר הספרים.
כותב: אילון לנדמן
רשימת מקורות
¹ מתוך השיר ’שניים עשר ירחים’, מאת נעמי שמר
² וראו ספר מלכים, ובפרט האקדח המעשן - רפורמת יאשיהו במלכים ב’ פרק כ"ג
³ Mark E. Cohen, Festivals and Calendars of the Ancient Near East Mark, CDL Press, 2015, p. 372 (זמין בספרייה הלאומית)
⁴ הגבורה, בביטוי ’מפי הגבורה’, הוא כינוי לאלוהים מתקופת המשנה (מאות ראשונה ושנייה לספירה). זה נאמר 'מפי הגבורה' בפסוק א': "וַיֹּאמֶר יי אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר"
⁵ רד"ק הוא רבי דוד הקמחי, בן המאה ה־12 בצרפת ומגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים של השפה העברית. ספרו החשוב, ’ספר השורשים’ זמין במרשתת בקישור.
⁶ דוד עמית, "לחם מן הארץ", בתוך "דרך ארץ: אדם וטבע", עורכת: עירית זהרוני, משרד הביטחון, 1985, עמ’ 34 (כותר)
⁷ "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת וְלֹא נוֹדַע דָּבָר" (שמואל ב’, י"ז, י"ט) לפי המפרשים, ריפות הוא בורגול.
⁸ Mark E. Cohen, Festivals and Calendars of the Ancient Near East Mark, 2015, p. 214
⁹ Stieglitz, R. Raphael, "The Phoenician-Punic menology", Boundaries of the Ancient Near Eastern World a Tribute to Cyrus H. Gordon. Ed. by Meir Lubetski, Claire Gottlieb and Sharon Keller. Sheffield: Sheffield Academic Press, 1998, p. 213 (זמין בספרייה הלאומית)
¹⁰ Mark E. Cohen, Festivals and Calendars of the Ancient Near East Mark, 2015, p. 359
מחכה לחלק הבא