אילון לנדמן | א' באב ה’תשפ"ד | 05.08.2024
הקדמה וגילוי דעת על החודשים העבריים המקוריים
זהו, רבותיי, הגענו לחלק האחרון. במידה ולא קראתם את החלקים הקודמים בסדרה, ניתן להשלים אותם בקישורים מיד אחר הפסקה, אך זה לא הכרחי. על אף שהמאמר שלפניכם מגובה במקורות ושואב את תוכנו מהתנ"ך ומהארכיאולוגיה, אין הסכמה רחבה במחקר אפילו לגבי קיומם של שמות עתיקים לחודשים, ובטח שלא לגבי מה הם. אני מאמין כי היו כאלו, ובין אם נוכל לשחזר את חלקם ובין אם לא, אני מאמין כי יש ערך לאומי־אסתטי־תרבותי בשחזור ואף בניסיון השחזור, ערך היוצא גם מחוץ לתחום הארכיאולוגי־מחקרי בלבד.
הקריאה לפניך היא למיטיבי לכת.
בואו נפשיל שרוולים ונחיל לחפור - לתוך האדמה והתנ"ך.
צלילה למקרא
בפרק הקודם, ראינו את הביטוי "כימי (הבעלים)" כשם נרדף לחודש. חיפוש בתנ"ך יביא לנו להביא מספר מקבילות ל"ימי ה...":
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ
(בראשית, ל', י"ד)
"וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר (יהושע, ג', ט"ו)
נמשיך עם הביטוי 'קציר חיטים' מבראשית:
"וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ" (רות, ב', כ"ג)
"וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יי וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד והם וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים."(שמואל ב', כ"א, ט', בהשמטת המקור לתיקון סופרים)
בארבעת הציטוטים אנחנו נתקלים בשתי תקופות: (ימי) קציר־שעורים ו(ימי) קציר־חיטים, המכונים יחד ימי הקציר. נראה שעומדות לפנינו שתי תקופות מובחנות.
עונת\ימי הקציר
הדגן היה המוצר החקלאי החשוב ביותר בכלכלה הקדומה, לכן ניתן דגש מיוחד במקורות לעונת הקציר. הייתה זו עונה ממושכת, ובשל חשיבותה כללה גם תת־עונות בעלי דגשים שונים. חלוקה אחת התבססה על זמנם השונה של קציר שני סוגי הדגן העיקריים - החיטה והשעורה¹.
עונת קציר שעורים, עונת קציר חטים
הדגן הראשון להבשיל הייתה השעורה. גידולה היה פשוט בשל הסתפקותה בכמות גשמים מועטה ואדמה דלה. לכך היה יתרון, במיוחד בעתות רעב. בתקופת המקרא, היה לשעורה ערך כלכלי רב. בשל כך הייתה לשעורה גם חשיבות סמלית והיא הובאה כמנחה בטקס הנפת העומר. בשלהי בית ראשון, בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירד ערכה של השעורה כמזון לאדם, בשל איכותה הירודה בהשוואה לחיטה, אם כי, כמזון במשק החי נותרה בחשיבותה. אך גם בתקופת בית שני, למרות שערכה הכלכלי ירד, המשיכה השעורה לשמש בטקס הנפת העומר².
עונת קציר החיטים החלה שבועות ספורים לאחר קציר השעורים.
עת הקציר מקבילה לחודשים אייר וסיוון. "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים..." (שמות, כ"ב, ל"ד, חתוך באמצעו) ואכן, החג של סיוון, שבועות נקרא חג הקציר (הקציר החשוב יותר, קציר החיטים).
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה
(שמות כ"ג, ט"ז, ותנו דעתכם על "צאת השנה" כמדבר על החודש הראשון - תשרי)
אם סיוון בו חג הקציר הוא חודש הקציר, אזי תשרי בו חג האסיף (סוכות) הוא חודש האסיף.
(לדוגמאות נוספות ראו גם בראשית ח', כ"ב, שמואל א' ו', י"ג, שמואל א' י"ב, י"ז, שמואל ב' כ"א, י', ירמיהו ח', כ', ירמיהו, נ"א, ל"ג, עמוס ד', ז', רות, א', כ"ב ועוד)
ננסה להתחיל לבנות לוח חדש. קציר שעורים יושב על מקומו של זיו, ואסיף יושב על מקומו של האתנים, ובכך מחזקים את ההשערה כי החודשים הפיניקים הגיעו והלכו עם הפועלים.
אָבִיב | קְצִיר שְׂעֹרִים (זיו?) | קְצִיר חִטִּים | אָסִיף (הָאֵתָנִים?) | בּוּל? | |||||||
ניסן | אייר | סיון | תמוז | אב | אלול | תשרי | מרחשוון | כסלו | טבת | שבט | אדר |
מעניין להשוות אל השמות המקומיים האחרים. אביב מקביל לניסן בשתי המשמעויות - ניצן ופריחה, והבאת ביכורי הגידולים. אייר מכונה מגל (נקל) בכנענית וסיוון מכונה מגמר, על שם תחילת הקציר וסופו והשוו ו"שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר" (יואל, ד', י"ג). ה"זן" השני של שמות אייר, המדבר על האור המתחדש לאחר ימי הגשם, נשתמר בשם החלופי זיו.
הקציר מובא כזמן המציין את ההפך מהחריש\זריעה וההשלמה שלו:
"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית, ח', כ"ב)
"כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר" (בראשית, מ"ה, ו')
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות, ל"ד, כ"א)
"כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר..." (ירמיהו, נ', ט"ז)
(וראו גם בישעיהו: פרק י"ז בפסוק ה' ובפסוק י"א, כ"ג פסוק ג')
על הקשר בין פעולות או חודשי חריש וזרע, ניתן לראות ממבחר הדימויים המופיעים במקרא. לדוגמא:
"...נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים." (ירמיהו, ד', ג')
"זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר..." (הושע, י', י"ב)
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יי וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס, ט', י"ג) חריש למול קציר, בציר (דורך ענבים) למול (מושך) זרע.
כשמציינים את העונה החקלאית הזו, נעשה השימוש בביטוי 'זרע' או 'חריש'. שני הכינויים מתייחסים אולי לאותו פרק זמן ומשלימים זה את זה.
לכן ייתכן כי חריש\ זרע נמצא ב"צד השני" של הלוח, שישה חודשים קדימה, ונברר עוד בהמשך:
אָבִיב | קְצִיר שְׂעֹרִים (זיו?) | קְצִיר חִטִּים | אָסִיף (הָאֵתָנִים?) | בּוּל? | זרע \ חריש | זרע \ חריש | |||||
ניסן | אייר | סיון | תמוז | אב | אלול | תשרי | מרחשוון | כסלו | טבת | שבט | אדר |
עת הקציר היא ראשית תקופת החום, והקבלות רבות באות בנושא החום והקיץ:
"... כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל" (ישעיהו, ט"ז, ט')
"כִּי כֹה אָמַר יי אֵלַי אשקוטה [אֶשְׁקֳטָה] וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי כְּחֹם צַח עֲלֵי אוֹר כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר" (ישעיהו, י"ח, ד')
"עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ" (ירמיהו, ח', כ')
וזוג הציטוטים היפיפיים ממשלי:
"כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב." (כ"ה, י"ג)
"כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד." (כ"ו, א')
נראה שקיץ הוא חודש בפני עצמו. קיץ משמעו קטיף פירות התאנה. ”וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן“ (ירמיהו מ', י') המילה אולי גזורה מהמילה קץ במובן סוף, ולפי רוב המקורות נגזרת משורש קצ"ץ. בארמית נקרא קייטא, בחילופי צ'-ט' (בהגייה העברית המקורית, ואף בהגייה הערבית הספרותית, אלו שתי אותיות גרוניות עמוקות והדמיון ביניהם רב) ומכאן המילה קייטנה.
שימו לב גם אולי לשורש דו־עיצורי:
השורש הדו-עיצורי ק-ץ, הקרוב אל ק-ט, קשור לרעיון של לחתוך: קצר, קצץ, קצב, קצע, קצה, קֵץ, קטע, קטף, קטם, גם קטל (=חתך במשמעו הבסיסי, כמו ארמית קטל 'חתך'), וסביר להניח קטן (=שקטעו אותו)³.
אָבִיב | קְצִיר שְׂעֹרִים (זיו?) | קְצִיר חִטִּים | קַיִץ? | קַיִץ? | קַיִץ? | אָסִיף (הָאֵתָנִים?) | בּוּל? | זרע \ חריש | זרע \ חריש | ||
ניסן | אייר | סיון | תמוז | אב | אלול | תשרי | מרחשוון | כסלו | טבת | שבט | אדר |
בארץ-ישראל נודעה חשיבות רבה לעצי הפרי. שתי פעילויות חקלאיות, שעל שמן נקראו עונות חקלאיות, היו קשורות לגפן ולתאנים - עונת הבציר ועונת הקיץ. זמנן מקביל ופעמים רבות הן מופיעות כצמד. בשל חשיבותן נתנו לפרק זמן זה, שני כינויים. מבין השתיים נחשבה הגפן לחשובה יותר. לפיכך מוצאים יותר התייחסות לעונת הבציר מאשר לעונת הקיץ. הקטיף ועיבוד הפרי נפרשו על פני תקופה ממושכת, לכן היו, שהעבירו את מושבם לכרם⁴.
שוֹמֵרַה, או מגדל בלשון התנ"ך, היא בניין אבן קטן שנועד למגורים בכרם.
"אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים." (ישעיהו, ה', ב')
גם בשיר השירים: "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים: נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם־פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת־דֹּדַי לָךְ" (ז', י"ב–י"ג)
אוי איזה כיף הקיץ בא
נחזור לציטוט מבראשית "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית, ח', כ"ב) ונראה כי חורף וקיץ הם ניגודים (זה נשמע מובן וברור, אך אבקשכם להניח את העברית בת־ימינו בצד לטובת המאמר). ננסה לשאוב עוד ידע על קיץ:
"וְהָיָה׀ בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם־חַיִּים מִירוּשָׁלִַם ... בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה" (זכריה,י "ד, ח')
אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל־גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם: (תהלים פרק עד פסוק יז)
"מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ עַל קֵיצֵךְ וְעַל בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל" (ירמיהו, מ"ח, ל"ב)
"אַלֲלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי־קַיִץ כְּעֹלֲלֹת בָּצִיר אֵין־אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי" (מיכה, ז', א')
כאן מוזכר גם הבציר, כנרדפת נוספת. "...מֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (במדבר, י"ג, כ'), ימי הבציר מתחילים בארץ־ישראל בתמוז⁵. תמוז יורד משלוש החודשים המזוהים כקיץ. אם ננסה למקם את חורף שישה חודשים ממנו, הוא יצא בשבט או אדר.
אָבִיב | קְצִיר שְׂעֹרִים (זיו?) | קְצִיר חִטִּים | בָּצִיר יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים | קַיִץ? | קַיִץ? | אָסִיף (הָאֵתָנִים?) | בּוּל? | זרע \ חריש | זרע \ חריש | חֹרֶף? | חֹרֶף? |
ניסן | אייר | סיון | תמוז | אב | אלול | תשרי | מרחשוון | כסלו | טבת | שבט | אדר |
לוח גזר
עד כאן השרשור התנ"כי, ונראה כי קלענו למספר יפה של חודשים. עדות חשובה אנו מקבלים מהארכאולוג הבריטי רוברט מקאליסטר. בשנת 1908, גילה בגזר הקדומה לוח אבן גיר.
תעתיק לכתב מרובע | הכתובת בכתב עברי עתיק |
ירחואספ|ירחוז רע|ירחולקש ירחעצדפשת ירחקצרשערמ ירחקצרוכל ירחוזמר ירחקצ אבי | 𐤉𐤓𐤇𐤅𐤀𐤎𐤐.𐤉𐤓𐤇𐤅𐤆 𐤓𐤏.𐤉𐤓𐤇𐤅𐤋𐤒𐤔 𐤉𐤓𐤇𐤏𐤑𐤃𐤐𐤔𐤕 𐤉𐤓𐤇𐤒𐤑𐤓𐤔𐤏𐤓𐤌 𐤉𐤓𐤇𐤒𐤑𐤓𐤅𐤊𐤋 𐤉𐤓𐤇𐤅𐤆𐤌𐤓 𐤉𐤓𐤇𐤒𐤑 𐤀𐤁𐤉 (במאונך משמאל) |
אחת הסברות שהתקבלו היא כי הביטוי "ירחו" (שחריג בעברית הקדומה כמו שהוא היום) מסמן תקופה בת חודשיים⁶ - ישנן מקבילות מלוחות חקלאיים אחרים מהמרחב הארץ ישראלי לתקופות של חודשיים וראו את שמות החודשים בערבית בחלק ב', תשרי הראשון ותשרי השני וכ'ו⁷.
בלוח מופיעים:
יַרְחו אָסִ(י)ף – שני חודשי אסיף – תשרי וחשון (בדומה ל"חג האסיף – תקופת השנה" המופיע בתנ"ך).
יַרְחו זֶרַע – הזריעה בכסלו וטבת.
יַרְחו לֶקֶשׁ – (שורש לק"ש כמו המילה מלקוש) שני חודשי זריעה מאוחרת – שבט ואדר.
יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) – חודש עקירת הפשתה – חודש ניסן
יֶרַח קְצִ(י)ר שְׂע(וֹ)רִם – חודש קציר השעורים – חודש אייר.
יֶרַח קָצרוְ כִלָ(ה) – חודש קציר "כליות" החיטה – חודש סיוון
יַרְחו זֶמֶר (או זמיר) – שני חודשים של בציר – תמוז ואב.
יֶרַח קַ(יִ)ץ (או קֵץ) – חודש הקיץ, קטיפת פירות הקיץ, למשל תאנים – חודש אלול.
הניקוד להלן נועד להקל על הקריאה ואינו משקף בהכרח את אופן הגיית המילים בזמן שנכתבו. הדבר נכון במיוחד לגבי מילים במשקל סגולי (זרע, לקש, זמר וכדומה)
שימו לב כי הלוח מתחיל בתשרי. בנוסף נראה כי כינויים אלה קשורים בנושאים שהיו רשומים בצד ימין של הלוח שנשבר ואיננו. אנו משערים כי בחלק שאבד היו שמות סוגי המס שגבייתם חלה בעונות. הנוסח המשוחזר של כל שורה היה בערך כך:
| מס פלוני | ירח קצר שערם
| מס פלוני | ירח קצר וכל
\ מס פלוני | ירחו זמר
מסיבה זו לא נרשם ירחו זרע בשורה בפני עצמו, אלא בא דבוק ב י ר ח ו אסף, שהרי אין תקופת הזריעה יפה לגביית מסים. לכן נכתבו השמות של שמונה העונות בשבע שורות.⁶
לקש? זמר? עצד פשתה?!
ננסה למצוא את החודשים ה"חדשים" במקורות – לקש וזמר. דיון מעמיק בשם המשונה עצד פשתה נמצא במאמר "לוח גזר ומחזור העונות בכנען הקדומה"⁶ , אך לא נכנס אליו משום שהוא יושב במקומו של חודש האביב, ובשם זה נבחר להשתמש.
כֹּה הִרְאַנִי אֲדנָי יי וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה־לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ:
(עמוס, ז', א')
ישנן שתי אפשרויות לגבי מקור המילה לקש. הראשונה היא משורש שמשמעו מאוחר. לשורש זה יש מופעים מגוונים. המלקוש הוא גשם מאוחר, לקישא הן כבשים שנולדו מאוחר, לֶקֶש הוא עשב הגדל מאוחר או שצומח אחר המלקוש, לקיש הוא זן מאוחר, וכן נקרא כך יבול מאחר. משמעות שנייה לשורש משמעה ליקוט, והיא מקביל לשורש קצ"ר. לדוגמא "בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ יִקְצוֹרוּ וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ: (איוב, כ"ד, ו', בהשמטת המקור לתיקון סופרים). לקש היא אולי עונה הנקראת על שם גשמי המלקוש, אולי עונה של זריעה מאוחרת ואולי עונה של מרעה. אני נוטה ללכת עם פרשנות המלקוש, לאור ציוניו המרובים מאוד בתנ"ך.
"שַׁאֲלוּ מֵיי מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ יי עֹשֶׂה חֲזִיזִים וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה" (זכריה, י', א')
דשא מוזכרת בתעודות מארץ־נהריים כנרדפת ללקש, ומבטא במקרא (כמו גם במקורות אחרים), את המרעה הטבעי ⁸
"לְהַמְטִיר עַל־אֶרֶץ לֹא־אִישׁ מִדְבָּר לֹא־אָדָם בּוֹ: לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא:"(איוב,ל"ח, כ"ז)
"אַל־תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר ..." (יואל, ב', כ"ב)
בשפת חז''ל שונתה משמעותה. ניתן לראות זאת בדוגמא הבאה:
"כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת? ...וְעַל הַיְּרָקוֹת - אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְּשָׁאִים:"
(משנה, ברכות, ו', א')
"כִּי־הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ"
(שיר השירים, ב', י"א–י"ב)
זמר, או זמיר, הוא שם נרדף לעונת הבציר, מלשון זמירה - חיתוך ענפי הגפן או כפועל שמשמעו קטיף הענבים. הבציר והזמירה מוזכרים רבות מאוד בתנ"ך, כראוי לעונת הקטיף של אחד מהגידולים החשובים ביותר. יש שטענו כי הזמיר בפוסק מתאר שירה, בתקבולת "עת הזמיר: קול התור נשמע". דיון מעמיק בנושא הסתירה בין תיאור שיר השירים לבין עונת הקיץ יש בספרה של רונית מעוז⁹.
אנו מקבלים אישור חזק וחשוב למהלך. חלק מהחוקרים חושבים כי מדובר בשמות חודשים¹⁰.
אביב אמנם איננו עצד פשתה, אך הוא החודש היחיד שאנו יודעים בוודאות. נסמן בירוק חודשים שקיבלו אישור – הקבלה מקראית ובלוח גזר.
עכשיו כשאנחנו יודעים שקיץ הוא אלול, נוכל למקם את חורף כהפך- החודש בצד השני של השנה, חודש אדר.
נראה גם כי בחודשים הכפולים, 'ירחו', שם החודש הוא שם החודש הראשון – כך באסיף, בלקש ובזמר־בציר (ומיד ארחיב) לכן נלך ככה גם עם זרע וחריש.
שחזור | אָבִיב | קְצִיר שְׂעֹרִים (זיו?) | קְצִיר חִטִּים | בָּצִיר \ זָּמִיר | ? | קַיִץ | אָסִיף | בּוּל? | זֶרַע | חריש? | לֶקֶשׁ | חֹרֶף \ גשם? |
לוח גזר | עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) | קְצִ(י)ר שְׂע(וֹ)רִם | קָצרוְ כִלָ(ה) | זֶמֶר | קַ(יִ)ץ | אָסִ(י)ף | זֶרַע | לֶקֶשׁ | ||||
בבלי־יהודי | ניסן | אייר | סיון | תמוז | אב | אלול | תשרי | מרח שוון | כסלו | טבת | שבט | אדר |
"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב
מלאה חכמה כפישון וכנהר חדקל בימי האביב
מטיפה שכל כנהר פרת וכירדן בימי הקציר
מביעה לקח כיאור וכגיחון בימי הבציר"
(ספר בן סירא, כ"ד, כ"ד–כ"ז)
עונות השנה
החלוקה לארבע עונות זהות, הקשורות לשני ימי השוויון, האביבי והסתווי, ולשני ימי המפנה (היום הארוך והקצר), הינה למעשה חלוקה אסטרונומית ולא חלוקה חקלאית. החלוקה מצוייה במקורותינו החל מתקופת בית שני. בספר היובלים (אחד מהספרים החיצוניים, ספרות יהודית מתקופת בית שני שלא נכנסה לתנ"ך) מוזכרות ארבע העונות כ'ארבע תקופות השנה'. ב'סרך היחד' (גם כן ספר חיצוני), מתוארת חלוקה זו כדלקמן: 'מועד קציר לקיץ, ומועד זרע למועד דשא'¹¹. בלשון המשנה והתלמוד מכונות העונות תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז. (מסכת עירובין, דף נ"ו, עמוד א' ועוד)
תקופות אלו מתאימות בערך לארבע העונות המוכרות כיום, ומשך כל אחת מהן שלושה חודשים. מכאן נקבל אישור נוסף לשמות בידינו (קציר, קיץ וזרע), ונקבל שם חדש - דשא, השם של אדר (או שבט), שם המתקשר למשמעות של לקש (במובנו כעשבוני) ומכוון לתחילת האביב מיד אחריו.
מקומותיהם של סתיו וחורף
הסתיו מוזכר פעם אחת במקרא בציטוט משיר השירים לעיל,
"כִּי־הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים, ב', י"א–י"ב)
נמצא כי סתו הוא נרדף של תקופת הגשם, ומטרים את הניצנים ועת הזמיר. על אף מרחק עונת הזמיר, "הניצנים נראו בארץ" מתאים כמובן לחודש האביב (ששמו הבבלי הוא ניסן = ניצן). נראה כי סתיו ממש איננו בסתיו המוכר לנו כיום, אלא סיומה של העונה "חורף" בלשון ימינו – חודש אדר.
השוואה ללשונות שמיות אחרות מראה דבר מעניין:
"עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית, ח', כ"ב)
בתרגום אונקלוס נכתב כך:
"עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרעָא זְרוּעָא וּחצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקֵיטָא וְסִתוָא וְיֵמָם וְלֵילֵי לָא יִבטְלוּן:"
קיץ וחורף הם קֵיטָא וְסִתוָא. המילה סתיו בהוראת 'חורף' מוכרת אפוא מן הארמית בצורה סִתְוָא. מילה זו ידועה בכל להגיה של הארמית, וכך למשל גם בארמית הבבלית שבתלמוד "מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא (בית קיץ בחורף) ובנו בי סיתווא בקייטא (בית חורף בקיץ)" (תלמוד בבלי, בבא בתרא, ג', ע"ב). בערבית משמשת מילה דומה شِتَاء שִׁתַא במשמעות 'חורף'. הווי"ו העיצורית מתגלה בשורש شتو (שׁת"ו). חילופי שׁ–ס בין ערבית לעברית מוכרים היטב (סתו–שתו, שלום–סלאם, עשׂר–עשׁרה ועוד).
חורף מתגלה במילה خَرِيف חַ'רִיף מן השורש ח'ר"ף במשמעות 'סתיו' (העונה). השורש השמי ח'ר"ף נפוצה במשמעות כבש (خَرُوفٌ ח'רוף בערבית, ,חֻרָפֻּ באכדית ועוד) ונגזרת מהמילה השמית הנפוצה לסתיו (חר"ף). בסתיו הופכים השֵׂיִים לבני שנה ברוב המרחב, מלבד בכנען ובאתיופיה (ואכן השורש לא משמש במשמעות כבש בשפות האתיופי-שמיות ובכנענית, לרבות עברית). ¹²
נראה שסתו היא חדירה ארמית לשיר השירים (שעל אף ייחוסו לשלמה, מכיל מגוון ביטויים ומילים מאוחרים) ובא ככינוי לתקופת הגשם. קיץ וחורף הם ניגודים, אך נראה כי חורף איננו חצי שנה אחר קיץ (אלול), בחודש אדר. אדר נקרא דשא, שבט נקרא לקש, והמקום הנכון עבור חורף הוא כנראה בחודש טבת - בצאת עונת הסתיו ובמעבר לעונת חורף - ומכאן אולי גם הבלבול והכפילויות בין השפות השמיות.
שמו העברי של חודש אב
לרוב החודשים יש לנו עדויות טובות, ובחלקם אפילו ריבוי שמות. מיותר נשאר מנחם־אב, ללא שום התייחסות. כאל־מתוך־המכונה ("דאוס־אקס־מכּינה") הארכיאולוגיה שולחת יד לעזרה.
מכתבי ערד הם מכתבים שנכתבו על גבי חרסים בערד העתיקה, ונמצאו על ידי הארכאולוג יוחנן אהרוני. הם מכילים כתבים, בעיקר מנהליים, מכל תקופת ממלכת יהודה. באחד החרסים מוזכר חודש עברי קדום שלא היה ידוע עד כה¹³:
בשלִשת
ירח.צח
מבין העידנים, השתמר לנו השם העתיק בצורה ברורה. המלה 'צח' מופיעה במקרא פעמים אחדות במשמעות 'מבהיק, בהיר' וראו גם צחח וצחיח. נשווה לערבית صِحِّيّ (צִחִּיּ) – צלול, בריא (מקור הביטוי "סאחה" כ'לבריאות') ובארמית ܨܚܘܐ (צחוא) – בהיר (בהקשר למז"א). בשני פסוקים אפשר שהכוונה לשם החודש:
"...אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי כְּחֹם צַח עֲלֵי אוֹר כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר"
(ישעיהו, י"ח, פסוק ד', בשימוש בתיקון קוראים. לפי תרגום השבעים- ביום קָצִיר)
אנו מיד רואים כי, כמיטב המסורת של ההקבלות, צח מגיע כהקבלה לקציר.
"בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם רוּחַ צַח שְׁפָיִים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי לוֹא לִזְרוֹת וְלוֹא לְהָבַר."
(ירמיהו, ד', פסוק י"א)
בפסוק השני ארצה להציע פרשנות חדשה – זו תקבולת: רוח בחודש צח מקבילה לשפיים (יובלי מים) במדבר. פרשנות מסורתית יותר לפסוק הובילה את אהרוני בספרו לשים את החודש בראשית הקיץ שבה רגילים ימי שרב עם רוחות המדבר המזרחיות, שבהם היו זורים את הבר בתום הקציר.
נשים גם לב כמובן לחג הלבן – ט"ו באב, "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בני ירושלם יוצאין בכלי (בבגדי) לבן" (משנה, מסכת תענית, ד', ח')
יש הטוענים כי חג זה היה במקורו חג חקלאי קדום הקשור לסוף הקציר או הבציר, ומביאים מהגמרא חג בשם יום תבר מגל (תלמוד בבלי, מסכת תענית,ל״א א'). ואפילו יש הטוענים שהציטוט המקורי היה "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הביכורים" ¹⁴
סדר בשמות החודשים מרחשוון, שבט ואדר
לסיום, אציע את יורה כשם חודש מרחשוון.
"וְנָתַתִּי מְטַר־אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:"
(דברים,י"א, י"ד)
המקבילה והעמית של מלקוש, ומצוין כמועד חשוב. בפסוק לעיל, יחד עם "ואספת" – האסיף הוא דו חודשי, ומתפרש גם על חודש יורה־בול (לפי לוח גזר).
"לוֹא־אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת־יי אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר־לָנוּ:"
(ירמיהו, ה', כ"ד, בהשמטת המקור לתיקון סופרים)
וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת־יי כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ: (הושע, ו', ג')
"... יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה יְשַׂדֶּד לוֹ יַעֲקֹב. זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יי עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם. חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ..."
(הושע, י', י"א–י"ג. נכון כי יורה פה במשמעות של הוראה, אך ייתכן כי זהו משחק מילים בתוך רצף פסוקים המונים את עונות השנה - חריש, זרע, קציר, יורה)
אם כך, נוכל להציע, לראשונה זה דורות, את החודשים העבריים המקוריים:
שחזור | אָבִיב | קְצִיר שְׂעֹרִים | קְצִיר חִטִּים | בָּצִיר | צַח | קַיִץ | אָסִיף | יוֹרֶה | זֶרַע | חֹרֶף | לֶקֶשׁ | דֶּשֶׁא |
חלופות | זִו | קָצִיר | זָּמִיר, יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים | הָאֵתָנִים | בּוּל | חָרִישׁ | חָרִישׁ | מַלְקוֹשׁ | גֶּשֶׁם, סְּתָו? | |||
לוח גזר | עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) | קְצִ(י)ר שְׂע(וֹ)רִם | קָצרוְ כִלָ(ה) | זֶמֶר | קַ(יִ)ץ | אָסִ(י)ף | זֶרַע | לֶקֶשׁ | ||||
בבלי־יהודי | ניסן | אייר | סיון | תמוז | אב | אלול | תשרי | מרח שוון | כסלו | טבת | שבט | אדר |
מדוע נעזבו השמות הישנים?
לשאלתנו האחרונה - מדוע החודשים העתיקים נגנזו, ושמות בבל אומצו? אני חושב כי דווקא הדמיון הגדול ביניהם הביא לאימוץ המהיר. ישנן כמה התאמות גדולות גם בכפילויות ובדימויים, גם אם בהזחה של חודש קדימה, מהבדלי השטח, המרחק והאקלים.
הסבר | בבלי־יהודי | עברי משוחזר |
המשמעות הכפולה של שני השמות, כשמות המבטאים פריחה וביכורי שדה ראשונים, הופכת את השמות לזהים. | ניסן | אָבִיב |
משמעות אייר לא ידועה לחלוטין, אך הזיהוי שלו עם אור מסתדר עם השם זיו. חשיבותה של השעורה ירדה עם הזמן, על אף חשיבות עומר התנופה, ולכן השם זיו אולי אומץ. | אייר | קְצִיר שְׂעֹרִים \ זִו |
משמעותו של סיוון לא ידועה, ואולי אומרת "סימן" - אולי בהתאמה לחג הקציר, שהיה חג מאוד חשוב וחגיגי בתקופת הבית הראשון, ועבר "רידוד" אצל חז"ל. | סיוון | קְצִיר חִטִּים |
אולי הקשר בין עבודה זרה לבין הבציר, סביבה גם אולי בוטל חג ביכורי ענבים | תמוז | בָּצִיר |
חודש אב נקרא כנראה על שום סיום קציר הקנים בארץ־נהריים, שזו התקופה הטובה לכרות בה קנים לבנייה. בט"ו באב הפסיקו לכרות עצים עבור בית המקדש מאותה סיבה והדבר נחגג בחג "תבר מגל". | אב | צַח |
משמעות אלול הוא קציר או קטיף מעצים, בהתאמה מלאה למילה קיץ | אלול | קַיִץ |
משמעות תשרי מתייחסת לתחילת החצי השני של השנה. גם אצל הבבלים ראש השנה היה בניסן. המעבר לתשרי כראש השנה אצל היהודים היה בשלהי בית שני, אלף שנה אחר לוח גזר. הכפילות של ראשי שנה, המחלקים את השנה לשניים קיימת גם אצלנו. | תשרי | אָסִיף |
היורה הוא החלק השני בתוך התקופה הכוללת של האסיף, וכן מרחשוון אומר בפשטות 'החודש השמיני' ולא מייחס לו דבר | מרחשוון | יוֹרֶה \ בּוּל |
כסלו מדבר על תחילת הגשמים, במקביל לחודש יורה או בול, תקופה בה עורכים את החריש והזריעה. בבבל, הגשמים הראשונים מתחילים מאוחר יותר¹⁵. כך שהשם מקביל ליורה\בול, אם כי בהזחה | כסלו | זֶרַע |
טבת מדבר על הבוץ והגשם, וחורף מדבר על הגשם עם שורש בעל הקשר קשה - חרף (לחרף, חרפה), בדומה לדימוי הקשה של חודש שבט. | טבת | חֹרֶף |
שבט מדבר על הכאה בשבט (=מקל,מטה) או הצלפה, ומתייחס לגשם. המקבילה נמצאת בחודש העברי הקודם, חורף. יש שטענו שבט מלשון ענפי הצמחים המתעוררים, וגרסא זו מתאימה גם ללקש. | שבט | לֶקֶשׁ |
אין התאמה | אדר | דֶּשֶׁא |
פה תם סיפורנו. מודה לכם על שהצטרפתם אליי.
כותב: אילון לנדמן
באסיף נתן הדקל
פרי שחום נחמד
ביורה ירד יורה
ועל גגי רקד
בזרע נרקיס הופיע
בחורף ברד
ובמלקוש חמה הפציעה
ליום אחד.
בדשא עלה ניחוח
מן הפרדסים
באביב הונפו בכוח
כל החרמשים
בזיו הכל צמח
בקציר הבכיר
בבציר וצח שמחנו
אחר קציר
אסיף, יורה, זרע, חורף
חלפו, איכר ניצָח
גם לקש, דשא, אביב, זיו,
קציר, בציר וצח
ובבוא קיץ אלינו
ריח אסיף עלה
והתחלנו את שירנו
מהתחלה.
רשימת מקורות
¹ רונית מעוז, "התפיסה של מקצב העונות הקחלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד", אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, ה'תשס''ב 2002, חלק א', פרק ד'
² שם (במובן אותו מקור כמו בשורה מעל), חלק א', פרק ד', חלק ד', 2-3
³ אליעזר בן־יהודה, "מילון העברית הישנה והחדשה", ערך "קצה" (קישור)
⁴ יאיר זקוביץ' ואביגדור שנאן, "מגילת שיר השירים: פירוש ישראלי חדש", משכל, ירושלים, ה'תש"ף 2018, עמ' 63-64 (זמין בכותר ובספרייה הלאומית)
⁵ נאמר בתלמוד הבבלי כי המרגלים שבו מארץ ישראל בתשעה באב, ולכן שילוחם היה בחודש תמוז. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, פרק ע"ז, עמוד א'
⁶ שמריהו טלמון, "לוח גזר ומחזור העונות בכנען הקדומה", בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, כרך יב, חוברת א, חשוון ה'תשכ"ז 1966, עמ' 4 (JSTOR)
⁷ רונית מעוז, "התפיסה של מקצב העונות הקחלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד", ה'תשס''ב 2002, חלק ב', פרק ד', חלק ו', סעיף 5
⁸ שם, חלק א', פרק ג'
⁹ שם, חלק א', פרק ה', א', סעיפים 1, 3
¹⁰ שם, חלק ב', פרק ד', חלק ו' (ושם עוד מקורות המסכימים)
וגם: שמריהו טלמון, "לוח גזר ומחזור העונות בכנען הקדומה", בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, כרך יב, חוברת א, חשוון ה'תשכ"ז 1966, עמ' 3 (JSTOR)
¹¹ סרך היחד, פרשה שביעית, פרק א', פסוק 7. מתוך: יעקב ליכט, "מגילת הסרכים", מוסד ביאליק, ה'תשנ"ו 1966, עמ' 211 (כותר)
סרך היחד הוא טקסט שנמצא במערות שליד קומראן, ואשר נמנה עם מגילות מדבר יהודה. בלשון כת מדבר יהודה שימשה המילה 'סרך' במובן של סֵדר, מנהג. כינוי הטקסט 'סרך היחד' הוא איפוא 'כללי הקהילה', במובן הדומה לתקנון.
¹² מילון "שורשים שמיים" אינטרנטי, ערך ח'רף (קישור)
¹³ יוחנן אהרוני, "כתובות ערד", ביאליק, ה'תשמ"ו 1986, עמ' 42 (כותר)
¹⁴(תלמוד בבלי, בבא בתרא, קכ"א, ב') יאקב בריל, "מבוא המשנה-חלק שני", פרנאקפורט, תרמ"ח, עמ' 145 (קישור)
¹⁵ לפי אתר הבנק העולמי, בחלק המדבר על האקלים, נאמר כי תקופת הגשמים בעיראק מתחילה בדצמבר, בעוד בארץ לרוב בנובמבר. (קישור)
Comments