פרשת השבוע למעצבים עבריים | חני כהן זדה | כ״ט בסיוון תשפ"ד | 05.07.2024
״כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים״. מסכת אבות
פרשת קורח פורשת לפנינו סיפור נורא אודות מרידה בתוך בני ישראל בזמן שהותם במדבר.
הרקע לפרשה הכואבת מתחיל בפרשה שלפניה, פרשת שלח. נחזור טיפה אחורה כדי שנבין את המצב: לאחר שחלפה שנה וקצת מאז יציאת מצרים, בני ישראל מקבלים הודעה שתוך שלושה ימים הם נכנסים לנחול את ארץ ישראל. הם מבקשים לשלוח מרגלים לפני הכניסה לארץ, המרגלים חוזרים עם דיווח מדכא, וכולם בוכים ומתחרטים ורוצים לחזור למצרים.
בתגובה לכך ה׳ מעניש אותם בכך שהמסע יידחה ב־40 שנה, כל דור המתלוננים ימות במדבר (התורה משתמשת במילה העדינה ״פגרים״ - ״במדבר הזה יפלו פגריכם״) ורק בניהם ירשו את הארץ. בתגובה קמה קבוצת ״גיבורים״ שהודיעו כי יצאו לכבוש את הארץ בכל זאת, למרות אזהרות משה שלא יצליחו, ואכן נותרו מהם רק פגרים במלחמה מול עמלק. לא נעים.
אז המצב כרגע הוא, שהעתיד המיידי לא נראה מזהיר. ועם עתיד כזה, סביר שיעלו טענות ויתססו תסיסות. התסיסה הראשונה החלה עם מחלוקת קורח ועדתו. טענתם למשה ואהרון פשוטה:
כולם קדושים, מדוע תתנשאו על קהל ה'?
קורח מאשים את משה כי חילק את הכיבודים חשובים ביותר - מלכות וכהונה - לבני משפחתו ולא השאיר דבר לשאר (ואולי אף רמז בכך שבגלל זה העם חטא במרגלים ונענש ל־40 שנות גלות במדבר?).
בסוגריים נאמר שקורח בעצם טוען כנגד ההיררכיה החברתית עליה התורה מספרת לנו כבר מראשית ספר במדבר, היררכיה שבה כל אחד מבני ישראל יודע את תפקידו ומקומו כפרט בתוך מכלול העם – החל במשה בהנהגה, המשך באחיו אהרון הכהן הגדול, וכלה בבני אהרון הכהנים המנהלים את הלוויים, ותפקידי שלוש משפחות הלווים גרשון, קהת ומררי. (מומלץ לקרוא בפרשות הראשונות של הספר). קורח משתייך למשפחת קהת, העוסקת בנשיאת חלקי המשכן המקודשים והמכובדים ביותר.
אך קורח איננו שמח בחלקו, והטענה כלפי משה נשמעת ברמה ומתיישבת על לבבות רבים – 250 אנשים ״נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם״ באים להתקהל סביב משה ואהרון.
״כולם קדושים, מדוע תתנשאו על קהל ה'?״
הטענה המוכרת נשמעת מאז ועד היום. כיום הטענה גורמת לנו לכפוף ראש בהכנעה כלפי הטוען. במדבר, המענה היה, איך נאמר זאת, שונה. וכך היה הסיפור:
משה השיב לקורח שיגיע עם אנשיו בבוקר לטעון את טענתם מול רבונו של עולם.
כל טוען מתבקש להגיע עם מחתה (כלי דמוי יעה המשמש לגחלים בוערות) ובה קטורת דולקת ולחכות לה׳ שיודיע במי הוא בוחר. ואכן בבוקר הגיעו איש איש ומחתתו הדולקת בידו, וניתן אולי לראות במחתה הדולקת סימון של מעוררי המחלוקת, נושאים במו ידם את אות מרידתם. לאחר שהגיעו מלווים בקהל סקרנים גדול, הופיע כבוד ה׳ בעמוד ענן ואומר למשה אהרון ולקהל:
״הבדלו מתוך העדה הזאת״.
ומכאן והלאה האירועים מסתחררים בתוהו פורץ גבולות:
האדמה נפתחת בנהמה תחת רגלי קורח ומשפחתו, פעורת פה כמו אריה רעב. הם קורסים ונבלעים בתוכה ומיד הפתח נטרק וסוגר עליהם בחבטה. מיד אחר כך, פורצת אש איומה שאוכלת את כל נושאי המחתות, ומחתות הנחושת שבעליהן נשרפו, נופלות לאדמה בצליל מתכתי חד וחרוך. כל הקהל מסביב נבעת לאחוריו באימה, המום ממה שהרגע ראה, ואולי גם המום מעוצמת התגובה והענישה.
מה, מה הם כבר עשו שהגיע להם עד כדי כך?
העניין החמור פה הוא, שלא רק שקורח ערער על ההיררכיה והסדר המופתי עליו עמלו כולם בחודשים האחרונים, קורח ערער על עצם סמכותו של משה לקבוע את הסדר הזה. הוא ערער על מעמד משה כדוברו של ה׳ באזני בני ישראל, ואז הוסיף וטען שמשה פעל מתוך מניעים אישיים וקטנוניים.
טענה כזאת היא הרסנית לכלל מהלך של יציאת מצרים, קבלת התורה ועלייה לארץ ישראל כעם מאוחד בעל משימה.
רש״י מפרש שהצעתו של משה להגיע בבוקר, היתה עבור קורח ועדתו רמז - להזכיר להם את ימי מעשי בראשית, בהם ה׳ יצר את המושג ״ויהי ערב ויהי בוקר״, כאשר במשך יום אחרי יום, המיר ה׳ את התוהו ובוהו והערבוב בדברים ברורים ומבוקרים. קורח היה אמור להבין את הרמז לכך שה׳ יצר את עולמו על ידי יצירת גבולות בין דברים, והיררכיה תפקודית המסדרת אותם. גבולות והיררכיה נחוצים למבנה יציב המאפשר קיום של חיים, ואילו מחיקת הגבולות וטשטוש ההיררכיה יוצרת הרס ומוות. כמה סמלי שעונשם של קורח ועדתו נבע מפריצת גבולותיהן של האדמה ושל האש, במחזה מרהיב ואיום כאחד.
בהמשך ה׳ מצווה לאסוף את מחתות הנחושת השרופות ולרקוע מהן ציפוי למזבח, לאות לבני ישראל.
רקיעה היא פעולה פיסולית בחומר, פעולה עבורה נדרשת היררכיה בסדר הפעולות ושינוי בגבולות החומר כדי להתאימו לייעודו. ציפוי המזבח נועד כדי להזכיר לבני ישראל
״למען לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון להקטיר קטורת לפני ה׳״.
רקיעת מחתות הנחושת מתקשרת אף היא לששת ימי הבריאה, ליום השני, בו נברא הרקיע המחלק בין מים עליונים ומים תחתונים, בין הקרקע לבין השמיים. לפי המדרש, יצירת הרקיע גרם צער למים שנאלצו להיפרד ולהיקרע זה מזה, אך לא היתה ברירה אחרת – הקרע נצרך היה לתיקון העולם.
הרקיע יצר קרע שאפשר מקום נפרד לקרקע ולשמיים ולא במקרה המילים רקיע, קרע וקרקע מכילות את אותן האותיות. ביצירת הרקיע ה׳ יצר זירה, מקום שבו היצורים החיים יכולים לחיות.
אמנם זו מחלוקת, אך זו מחלוקת טובה, מחלוקת לשם שמיים.
נחזור לסיפורנו, שם הסאגה עוד לא הסתיימה. התסיסה ממשיכה, ולמחרת בבוקר מתקוממת קבוצה נוספת מתוך העם ומאשימים את משה ואהרון: אתם המתם את עם ה׳!
על תלונה זו נענשו המתקוממים, אך ניתן להבין מה אולי עדיין הציק להם:
בסדר, הבנו שצריך היררכיה וגבולות, אבל מה עם לחיות? היררכיה וגבולות יוצרים קיבעון דכאני, מה עם גמישות, מה עם לאפשר שינויים כשהמציאות משתנה?
נראה שה׳ הסכים לענות לשאלה הזאת, ולאחר שנענשו המורדים התבקשו כל נשיאי השבטים להעביר את מטותיהם היבשים לאוהל מועד לפני העדות במשך הלילה, כדי להוכיח לבני ישראל שאהרון הוא זה שנבחר בידי ה׳ למשרת הכהן הגדול.
ואכן בבוקר נמצא מטהו היבש של אהרון הכהן חי ופורח ומניב שקדים, רמז לכך שרק הנהגתם של משה ואהרון, שנקבעו בידי ה׳, היא שתוביל את העם לצמיחה והתפתחות. והנה סוד שכל יוצר מכיר ויודע: יצירה עשויה משני מצבים הפוכים והכרחיים: זירה מקובעת ויצירה מתפתחת.
המצב הראשון הוא הזירה, המעטפת. שם נחוצים ההיררכיה והגבולות: היוצר חייב להכיר את גבולות החומר שאיתו הוא עובד ואת התהליך הנדרש לעיבוד שלו. זוהי הזירה שבתוכה הוא יוצר.
המצב השני הוא היצירה עצמה, בה היוצר מנסה לממש את חזונו ויצירתו מתהווה על ידי פריצת הגבולות ושינויים נצרכים בהיררכיה, עד סיום התהליך.
בכל יצירה יש מימד של הריון, של כדור ראשוני וגולמי המתפתח וצומח עד שנהיה לאדם. הכדור מתפתח בתוך חלל מאוד מתוחם וכל בני האדם נולדים באותו מבנה מקובע של ראש, גוף, ידיים ורגליים אך רוחם המתפתחת היא זו שיוצרת את השינויים בעולם.
כנראה שבני ישראל היו זקוקים לשיעור הזה, כי נפש האדם שואפת לחופש ומתקוממת כאשר מישהו מנסה לכפות עליה משהו, אך חופש מוחלט לא באמת מאפשר יצירה, חופש מוחלט הוא תוהו שמתפורר ונעלם. את החופש שלנו אנחנו צריכים למצוא בין הגבולות הבטוחים של הזירה האלוקית.
״איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים – זו מחלוקת הִלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים– זו מחלוקת קורח ועדתו״
Comments