פרשת קֹרח – והיו לאותות למועדים ולזכרון
- אביטל חביב
- 5 ביולי 2024
- זמן קריאה 2 דקות
פרשת השבוע למעצבים עבריים | אביטל חביב | כ"ח בסיוון תשפ"ד | 07.04.2024
פרשת קרח מספרת על משבר גדול שפקד את העם - סירוב להכיר בהנהגתם של משה ואהרן, כתוצאה מהעונש על חטא המרגלים – לנדוד 40 שנה במדבר ולא להכנס לארץ המובטחת. קֹרח ובני לוי נוספים מוחים על מעמדם של הכהנים, אהרון ומשה בשם השוויון. משה מעמיד במבחן את מעמדם למול מעמדו.
קורח ועדתו נקראים לבוא עם מחתה (כלי דמוי יעה המשמש לגחלים בוערות) ובה גחלים לוחשות וקטורת מעשנת. בבוקר הם מגיעים, קורח ועדתו, לווים והמוני העם הבאים לראות במחזה.
ה׳ פותח את האדמה הבולעת את קרח ומשפחתו, ואת שאר הלויים שנלוו לו שורף – חרף ניסיונותיו של משה להצילם. ה׳ אומר למשה להנציח את המאורעות:
וַיְדַבֵּר הויה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אֱמֹר אֶל-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְיָרֵם אֶת-הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה, וְאֶת-הָאֵשׁ, זְרֵה-הָלְאָה: כִּי, קָדֵשׁוּ. אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ--כִּי-הִקְרִיבֻם לִפְנֵי-הויה, וַיִּקְדָּשׁוּ; וְיִהְיוּ לְאוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
את המחתות שסימלו את המורדים, ייקחו הכהנים וירקעו אותן - יכו בהם בפטיש עד לשינוי צורתם - כציפוי למזבח הקיים, לדיראון עולם.
הפרשה ממשיכה בזעזועו של העם המאשים את משה שהרג אותם לא בצדק וה׳ מביא מגפה כנגד העם. משה ואהרן ממהרים לכפר ולהציל את העם, אבל המונים כבר נפלו חלל ומתו. נקבע אירוע נוסף על מנת לשים קץ למחלוקות הפנימיות ולקבוע את המנהיגות. נשיאי שבטי ישראל מביאים את מטותיהם לאוהל מועד ומעמידים אותם בשורה. בבוקר מטהו של אהרן פרח ומוציא שקדים. גם מטה זה הופך לאות:
וַיֹּאמֶר הויה אֶל-מֹשֶׁה, הָשֵׁב אֶת-מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת, לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת, לִבְנֵי-מֶרִי; וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי, וְלֹא יָמֻתוּ
שני אמצעים חזותיים ניתנים לנו בפרשה. אחד לזכרון של מחלוקת והשני זכרון להפסקת המחלוקת.
האות הראשון נולד מאש, משרפת קורבן, חיים שהפכו למוות.
השני הוא אות של חיים שפרחו מעץ מת, של שקט וסדר.
גם המלחמה וגם השלום שניהם חשובים להנצחה ואיתם גם זכרון האירועים שהובילו אליהם.
האש והפרח מתקיימים אחד לצד השני ואלו הם חיינו וחיי אבותינו.
עלינו לזכור ולהנציח את המורכבות למען הדורות הבאים. זכרון היסטורי הוא נחלת האנושות כולה. תיאור אירועים הוא דרך אחת להנציח את ההיסטוריה. כשאנו נזכרים באירועים היסטוריים, עולים לנו דימויים המנציחים אותם: סצנות מערכה מפוארות מתארות קרבות חשובים, שערי ניצחון ויָדִים (אנדרטאות בלעז) המנציחים אירועים הראויים לנֶצַח.
דרך נוספת היא לשמר משהו חומרי מהאירוע והיא הדרך בפרשה. ה׳ לא ביקש לתאר את האירוע, הוא ביקש לקחת את שאריות השרפה האמיתיים ואת מטה אהרון ואותם הפך לאות עדות על האירועים. אנו נותנים חשיבות רבה יותר לחומר שחווה את ההיסטוריה.
קשת טיטוס חשובה לנו לא רק בגלל תיאור חורבן הבית, אלא כי אותם יהודים שראו את החורבן הם הם אלו שיצרו את האות לחורבנם־עצמם.
דמעותיהם ודמם זועקים אלינו מהאבנים, אות זכרון לדורות. האדם הקדמון השאיר לנו אותות לזכרון בני עשרות אלפי שנים, עדות של חומרים שנשארו ללא הסיפור.
יחסי אותות הזכרון בפרשה מרתקים. אפשר להסתכל על דו השיח שהם יוצרים אחד עם השני ואפשר להסתכל על השיח שלהם עם העתיד– איתנו, דורות ההמשך. אנחנו חיים בתקופה של מחלוקות, מלחמה, שבר עמוק, ואני מייחלת שנתקיים כבר בתקופת השקט, הפריחה והחיים שתבוא מאוחר יותר.
Comments